שנים בתוך אלבום

החלקתי מהר וראיתי את חיי חולפים ונעלמים מאחוריי והינה אני שוב ילד קטן מטפס על מגלשה גבוהה, מושיט יד אחת, נאחז בברזל הקר ומושך עצמי עד שרגלי מוצאת גם היא את פס ברזל הסולם ומרגישה יציבות ולבסוף, אי שם למעלה, אני מרגיש את צמרות הברושים והאורנים, כמעט ונוגע באיצטרובל קטן ובודד ונלחם ברוח שמרגשת אותי בליטופיה הרכים.

אי שם למטה, הירידה אל המציאות קרובה מתמיד ואחרי רגע אני על הקרקע, מביט בעצבות אל עבר הפיסגה אשר היתה שלי לזמן מועט וכעת היא של מישהו אחר.

אני עוצר ונעמד מול גן השעשועים שעכשיו נראה כמו צרות של אדם גוסס, שניהם מחכים לסוף או אולי להתחלה חדשה.

מהנדנדות נשאר ארגז חול שאמור לבלום את הנחיתה ועמוד אליו מחוברת שרשרת חלודה.

מהספסלים שתמיד נתפסו על ידי אימהות עם עגלות נשארו רגליים שבורות וחלקי קרשים המחוברים בברגים ישנים ומהמגלשה שלי נשאר הסולם שמגיע לשום פיסגה.

הסולם שעדיין נוגע בענף עץ אורן אך לא בצמרת כמו שחשבתי…פעם העולם היה נראה גדול יותר… פעם המכולת היתה מדינת ההפתעות והיום היא חדר עם גנבים…

עליתי בשנית על מכונת הזמן הפרטית שלי והמשכתי להחליק כשאלבום תמונות שלם נגלה אל מול עיניי.

תמונה מגן ילדים שבה אני ועוד שני ילדים ללא פנים עומדים ליד ארגז חול ריק, דמעות בעיננו והבעת יאוש ואבדון אוחזת כשמאחור מתגלגלת לה משאית גדולה המתרחקת ומשאירה שובל חול לבן בוהק הנשפך מתוך חריץ צדדי.

תמונה אחרת מציגה יום הולדת של חבר בלונה-פארק. כולם עושים קרניים לילד יום ההולדת וילד נוסף,מלך הכיתה, עושה אצבע משולשת לעבר המצלמה, מרגיש שהוא שולט בנקודת הזמן הספציפית הזאת, שהיא נמצאת אצלו ביד והוא זה שקובע מה יקרה בה אך בעצם התמונה שולטת בו, מפעילה אותו, גורמת לו לאי נוחות ברורה, לכזאת שלוקחת ממנו את הספונטניות ושולפת את חוסר הביטחון האמיתי שבו. גם התמונה הזאת מתרחקת ואני נזכר לשבריר שנייה איך אותו מלך נדקר במסיבה לפני שנתיים כשניסה להגן על נערה שגנבו לה את התיק… אולי הוא באמת היה מלך… אולי גם את הרגע הזה ביימה מצלמה מסתורית.

בהחלקה המהירה שלי ראיתי ילד קטן מוצץ אצבע, נער מתבגר נדלק על נערה ולא מוצא את האומץ לשאול אותה אם היא רוצה חברות, תלמיד תיכון לובש בגדים גדולים ומרגיש שמן, חייל שמגלה שהוא באמת עוזר למדינה בכך שהוא יושב שתוך קופסא מלבנית ושומר בבקו”ם וגם בטיול שלו לברזיל כשגילה שנשים שחומות נמשכות אליו כשיש לו כסף ביד אך יותר כשיש לו חיוך מזוייף.

הזיכרונות מגיחים לרגע וככל שההחלקה נעשת מהירה יותר כך הם מתפוגגים הרחק מאחור.

זיכרון ממשחק סטירה נשיקה, נער יושב עצוב על מדרגה וסופג אופטימיות מכך שבנות הסכימו לגעת עם כף ידן בלחי האדומה, זיכרון מטיול שנתי שבו אותו נער, אני, מוריד את העורף, חוטף מכה חזקה ולא מצליח לגלות מי עשה את זה.

ועוד זיכרון מהצבא כשמישהו צריך להיבחר לעשות שבת, אני שולף פתק ומגלה שהוגרלתי…חמש פעמים ברציפות… יש עוד זיכרון – אני שוכב במיטה, דודה מאירה נמצאת לידי וגם אחותי הקטנה בעוד אמא ואבא בוכים בחדר השני, מנסים לעשות זאת בשקט אך אני שומע הכל, את אבא מנחם את אמא, את הבכי חסר הנשימה המתערבב עם דמעות המחליקות אל חלל הגרון והלב שלי נקרע, נקרע מבפנים ורוצה לקום ולחבק אותם חזק, ללחוש שלא ידאגו ושהכל יהיה בסדר

זה בעצם זיכרון דיי טרי, מאתמול או שילשום או אולי מלפני חודשיים, מרוב הכדורים שלקחתי אני כבר לא זוכר… אני כבר לא זוכר כלום.

עצמתי עיניים והחלקתי אל העולם שלי מתחילתו ועד לכמעט סופו.

אל כל הזכרונות מהילדות שלי, כשהסתבר לי שבנות היו עובדות עליי ומסבירות שהן קובעות אם לנשק או לסטור, איך כל פעם שדפקו לי מכה על העורף לא היה איכפת להם מי נתן, העיקר שאני אמשיך להיות המוכה, איך בצבא כל הפתקים היו מסומנים ואני היחידי שבאמת רצו שיישאר שבת, איך אלוהים ברא מיליארדי אנשים בריאים ודווקא לי הוא העניק סרטן.

בהחלקה שלי אל התהום הצחור חזרתי ומצאתי עצמי עומד על המגלשה. מלטף איצטרובל שהצלחתי לקטוף מהעץ, ביחד עם ההרגשה שהעולם שייך לי, שאני קובע את הדרך ומעכשיו אני גם השליט של האיצטרובל המסכן הזה. בזינוק אחד התגלשתי מהר, חוצה את האוויר לשניים ומרגיש בלב המאיץ, באישונים הגדלים ובהתלהבות הגודשת את נפשי ורגע אחרי כבר הייתי על מתקן אחר, מחפש ריגושים חדשים בעולם של פנטזיה ילדותית ורודה ואינטימית ומאחור נשאר לו שבור על הקרקע האיצטרובל הקטן שלי…. אני שכחתי אותו… העולם שכח אותי…