the blood of an Angel פרק -4- (1D) בבית החולים שוב….

מוקדש לדידי הקוראת הכי טובה <3

פרק -4-
ריצ'ל סיפרה לי שהיא אחותו הקטנה של ליאם ויש לה אחות תאומה.
לאחר ארוחת הבוקר שטפתי את הכלים.
"תשמור עליה, אני ראיתי את החתכיים שלה ויש הרבה" שמעתי את ריצ'ל אומרת לליאם .
"אני גם ראיתי, אני לא יפגע בה בחיים" אמר ואז ניכנסתי לסלון איפה שהם ישבו.
בדיוק שעמדתי מולם עומדת להתישב ליד ליאם נפלתי!!!
אני התעלפתי, תוך רגע הכל ניהיה שחור וצעקות נישמעו.
שחור
אפל
אפלה גדולה.
כאילו זה מה שקורה אחרי שמתים.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל התחלתי לפתוח את העיניים לאט לאט.
שפתחתי אותן ראיתי את האור הלבן המעצבן של ביתי החולים.
התישבתי לאט עדין כאב לי הראש.
הסתכלתי דרך הדלת זכוכית רואה את אל הארי וליאם מדברים עם הרופא.
הסתכלתי מסביבי על המכשירים המחוברים לגופי.
"בקושי שבוע אני נמצאת פה וכבר חזרתי לבית החולים" אמרתי שאני עוצמת את העיניים.
"אני מצטער כל כך" ליאם אמר, פתחתי את עיניי רואה שהפנים שלו אדומות.
"על מה" שאלתי מסתכלת עליו.
"את את חולה" הוא אמר שדמעות עדין יורדות על הלחיים שלו.
"תתקרב אלי" אמרתי והוא התישב על המיטה לידי.
ליטפתי את הלחיים שלו מחייכת, מנגבת את הדמעות ונותנת לו נשיקה קטנה.
"חולה במה" שאלתי בשקט.
"סרטן" אמר וליבי החל לפעום במהירות. עזבתי את הפנים שלו מתרחקת ממנו.
"ז- ז- זה לא י- יכול להיות" אמרתי ברעד.
קפצתי מהמיטה מוציאה את כל המכשירים מהיד שלי.
"מה את עושה" הוא שאל בהלם.
"אני לא מוכנה עדין למות" אמרתי בזמן ששמתי את הנעליים שלי.
"עד שמצאתי אותך" אמרתי מתקרבת עליו נותנת לו נשיקה ארוכה.
התרחקתי ממנו והתחלתי לרוץ החוצה.
"לא אל תלכי" הוא צעק והתחיל לרוץ אחרי.
חלפתי אל פני הבנים אל ודס. הם הסתכלו עלי מופתעים.
המשכתי לרוץ יורדת במדרגות החירום יוצאת בקומת הכניסה ואז נעצרת על קיר גדול.
ראיתי את אל ואת דס מחובקים יחד עם תינוקת ביד שלהם.
הסתכלתי על השנה שזה צולם.
"1993 נובמבר 11" שמעתי את קולה של אל.
הסתובבתי עליה מבמבט מבולבל.
"אבל זה התאריך יום הולדת שלי" אמרתי .
"אני ודס הינו חברים, הוא בגד באן אמא של הארי" היא התחילה לספר לי.
"אחרי שילדתי אז אן והוא היו צריכים לטוס לחופשה שלושה חודשים אחרי זה" היא אמרה.
"ואז הארי נולד" היא הוסיפה.
"אז אני האחות החורגת של הארי" שאלתי ואז שאלה חדשה עלתה לראשי.
"אני הבת שלך" שאלתי.
"כן וכן, אני היתי חברה טובה של אן ועם היא היתה רואה את הדמיון בינך לבין דס אז היא היתה רוצחת אותי" אל אמר.
"אז שלחתי אותך לאחי רון, ואז לאחר חמש שנים בערך הם התגרשו ואנחנו חזרנו לצאת והתחתנו" היא אמרה מחזיקה את היד שלי.
"אן היתה שמחה בישבילנו, אבל היא עדין כעסה שהיתה לו עוד ילדה באותו הזמן שהארי היה בבטן שלה" היא סיימה.
"אימא" שאלתי לוחשת. אל- אימא חיבקה אותי וחייכה עלי.
"אני יהיה איתך כל הזמן בטיפולים" היא אמרה ואני הנהנתי.
"אפשר לא לספר להם בנתיים" שאלתי והיא הנהנה.
חזרנו למעלה וכולם חיבקו אותי.
"את תצטרכי לעבור חודש של טיפולים כימוטרפיים ואז עוד חודשים של מנוחה בבית החולים
מזל שתפסנו את זה בזמן" הרופא אמר ויצא מהחדר.
ישבתי על המיטה המומה וכולם מסתכלים עלי.
"אמ עוד חודש אנחנו יוצאים להופעות בניו יורק ואנחנו נחזור שתשתחררי מהבית חולים" אמר ליאם מחבק אותי.
"כל עוד תשמור איתי על קשר אין בעיה" אמרתי צוחקת והוא חייך עלי.
(-הערת הכותבת- הזמן יעבור עכשיו מהר, עד היום שהם טסים ואז יהיה שוב מהר עד שהם חוזרים)
~כעבור שבועיים~
השיער שלי כבר התחיל לנשור, ואני חלשה מאוד.
ליאם מבקר אותי כל יום וישן איתי.
פעם אחת הוא לקח אותי לגג של בית החולים ונישכבנו על הריצפה מסתכלים על השמיים.
"היי לאב" הוא אמר ואני התישבתי ונתתי לו נשיקה.
"מה עושים היום" שאלתי והוא הרים סלסלת פיקניק.
"או מי גאד" אמרתי ודמעות ירדו מלחיי.
הוא חייך מנגב אותן. שילבתי את רגלי והוא פרס את האוכל.
~אחרי שבועיים~
אין לי כבר שיער. אני קירחת.
היום בערב ליאם והבנים עוזבים.
אבל אני שמחה, כי עם ליאם לא יהיה פה שאני ילך אז זה יהיה טוב.
ואני יבקש שלא יגידו לו עד שיחזור.
אני לא רוצה להרוס לו את הכל.
אני לא מבינה למה הוא עדין איתי, ילדה חולה בסרטן.
אני עדין ילדה.
אני לא מוכנה עדין לעולם הגדול.
"אני באתי להגיד בי" שמעתי את קולו של ליאם.
פתחתי את הדלת של השרותים קופצת עליו בקושי.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לאוזן שלו.
"אני אוהב אותך מאוד" הוא אמר ונישק את שפתיי נשיקה אחרונה.
"מקנזי את צריכה ללכת לניתוח האחרון וזה יעזור לשיער שלך לגדול" שמעתי את ריצ'ל אומרת.
" אני באה" אמרתי שהתנתקתי מליאם והולכת.
ראיתי אותו מאחורי הולך למעלית.
"אני כל כך שמחה שאת האחות שלי" אמרתי והיא חייכה.
"ואני שמחה שהוא יעזוב" אמרתי והיא היתה מופתעת.
"מה" היא לא הבינה.
"אני לא יהיה פה עד שהוא יחזור ואני מקווה שאת לא תגידי לו שהלכתי כי אז תהרסי לו" אמרתי
"את כן, את תעברי את זה" היא אמרה.
"אני לא חושבת" אמרתי.
נ.מ כללית :
בזמן שליאם כבר ישב במטוס (נמל התעופה קרוב לבית החולים)
מקנזי שכבה בחדר הניתוחים.
היא ישנה, מחומרי ההרדמה. הם הזריקו לה את החומר ואז דופק הלב שלה ירד.
הוא כמעט היה קו שטוח.
הרופאים ניסו להציל אותה.
ריצ'ל בכתה מסתכלת מלמעלה על הניתוח.
היא רצתה לסמסמס לליאם אבל היא נזכרה בבקשה האחרונה של מקנזי.
הרופאים ניסו להחיות אותה.
מנשימים
מחשמלים
דופקים על הלב.
הם עושים הכל כדי להחיות אותה.
ריצ'ל צרחה ובכתה .
היא שמה את ידה על הזכוכית בוכה.
עושים כל מה שהם יכולים
רק כדי להציל את הילדה הקטנה שרק רצתה להרגיש אהבה.
שרק רצתה לחיות
שברחה מאביה החורג.
שסוף סוף היתה לה חברה
וחבר…
ריצ'ל לא האמינה שזה ניגמר כל כך מהר.
מקנזי הלכה…
זהו זה ניגמר