הנער מהמדרכה שממול (לכובען)

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.
שהוא עמד לבד בגשם, טיפות חדות תופפו על המדרכה והרטיבו את כביש האספלט. הוא ניסה לעצור את עצמו, כמה שהוא ניסה. אבל הדמעות פרצו ממנו מלוות בצעקות שבר. אני כל כך כל כך אוהבת אותו, את הנער מהמדרכה שממול. אני לא יודעת מה השם שלו, לא דיברתי איתו אף פעם. אבל במשך שנתיים אני גרה בבניין הדירות מול בית הקפה הקטן. והנער מהמדרכה שממול בא לשם כמעט כל יום, הוא עובר ברחוב כמעט כל לילה. אבל בלילה הזה משהו היה שונה, הוא עמד שם עם החברה שלו, והיא אמרה לו משהו בקול קודר והלכה. השאירה את אהבת חיי עצוב והמום, חצי דקה אחרי זה הוא התחיל לבכות. מאז הוא לא הצליח להפסיק, עברה כבר חצי שעה והוא עדיין מזיל דמעות. אני חושבת שאני יודעת למה החברה שלו עזבה אותו, יש לו מחסום רגשי. הוא לא יכול לומר לה את מילות האהבה שהיא אומרת לו, הוא לא מסוגל לבכות. אבל עכשיו הוא בוכה, עכשיו הוא נשען על ברכיו שידיו אוחזות בראשו, הוא מנסה לחסום את הקולות שבוקעים מפיו, את הדמעות, אבל זה רק גורם לו להתנשף עוד יותר. השיער הבלונד-חיוור שלו נפול על עיניו, ידיו החיוורות והדקות אוחזות בראשו בחוזקה. הוא לובש רק חולצה קצרה וג'ינס. כולו רועד, גם מקור וגם מהעוצמה של הצרחות, הוא נראה כל כך שברירי, כאילו הוא עלול להתפורר למגע הקל ביותר. אפילו בתוך הבית החמים אני קופאת מקור, מסכן. החברה שלו הייתה רעה, היא לא כיבדה אותו, ראיתי איזה אומלל הוא היה איתה. אבל אני גם יודעת שהוא אהב אותה. אחרת הוא לא היה בוכה ככה. אני לא יכולתי לעצור את עצמי יותר, לקחתי את מעיל הגשם הכי ארוך ומחמם שמצאתי ויצאתי החוצה. הנחתי את המעיל על כתפיו, "אני בסדר, פשוט לכי." הוא אמר בקולו השבור, "קר מידי בחוץ, בבקשה תיכנס." ביקשתי. הוא נד בראשו לשלילה. באותו רגע ברד התחיל לרדת. הוא נאנח קם, ונתן לי להוביל אותו לדירה שלי.

ישבנו ביחד במשך שלוש שעות, הוא סיפר לי שקוראים לו מקס, שלחברה שלו קראו אווה. הוא סיפר לי על עצמו, שהוא אוהב לנגן בגיטרה, אני סיפרתי לו שאני אוהבת לשיר, הוא סיפר לי שהוא רץ, אני סיפרתי לו שאני משחקת כדורעף.
הוא סיפר לי שבמשך שנתיים הוא היה מאוהב בנערה מהדירה שממול.