חיוך אחרון (לכובען)
ישבתי בחדר פרקתי את ליבי על הדף שכבר נהייה שחור מהדיו, מהמילים, ומהכאב שהיה כה רב. ישבתי על מיטתי שהייתה שחורה כמו כל ליבם של אותם אנשים אכזריים שהכרתי ואהבתי, הסתכלתי על המראה וחייכתי אל בבואתי הצנומה והשחורה. שערי שהיה ארוך ובהיר פעם עכשיו סופר בקצרה ונצבעה בצבע שחור וכחול, עיינים הירוקות קוסו בעדשות אדומות שהיו מודגשות בעזרת הרבה איפור שחור בגדי שהיו קצרים חשפו הרבה עור לבן כמו הירח בשיאו.
ככה התבעתי, ככה נראו חיי, ככה גם היראו כל חיי אחרי זה, אחרי ההחלטה הגורלית שקרבה וקרבה. אני לא אפרד מאף אחד כי גם ככה אני רק כתם שחור ומעצבן שתקועה על השמשה ולא יכול לצאת עד עכשיו, עד היום הזה. ירדתי מהמיטה והתחלתי ללכת לכוון הדלת כשפתחתי אותה שמעתי את הקולות של אמי ואבי רבים "היה להם יותר טוב בלעדיי" מלמלתי ויצאתי מהבית, התחלתי לטפס על הסולם שהיה מול ביתנו שהוביל לגג.
כשעמדתי לי על קצה העולם מרגישה את האוויר הקריר ואת החופש, כמעט התחרטתי על מה שאני עומדת לאשות אבל אז שמאתי את צעקתו של אבי וקול נפץ. עכשיו ידעתי שאני לא הולכת לסגת כמו בכל שאר הפעמיים, שלחתי רגל לאוויר הריק שהיה מולי ואז גם את הרגל השנייה, הרגשתי את השיער שלי מתרומם את גופי נופל למטה ואת החופש החופש המתוק שיש אחרי המוות, ורק צעקות אבי מלוות אותי כל הדרך למטה.
תגובות (4)
אהבתי מאוד, אבל את יודעת שהיא צריכה לספר את זה לכיתה שלה, יאשפזו את גבי.
לא נורא היא יכולה לחיות עם זה
זה לא עד כדי כך נורא
נכון? 0_O
זה ממש יפה :)
אני אתקן את השגיאות ואשתמש בזה
יאייי
אבל את אהבת את זה?
ולא יאשפזו אותך בגלל זה? נכון?