כלום חדש

אז… יומן יקר, מה חדש?
אני יכולה לומר בגאווה, שכלום.
השמש עולה, יורדת, נעלמת בין העננים.
כמו מאות שנים קודם, אין חדש.
הלילה עדיין קר, כל כך קר שאפילו הסווטשרט השחור של אחי עילי, לא מחמם. סתם גדול וקצת מיותר.
הלב שלי עדיין מתפרק, יומן יקר. אני משילה שומנים ורגשות מגופי הנפוח.
מיום ליום אני גדלה, המחזור עוד לא חזר.
אמא לא יודעת. אם היא הייתה יודעת, היא הייתה מתחרפנת, יומן יקר, כל כך. מאבדת את הכל.
אבל זה שווה את זה.
אני גם ככה לא שווה מספיק בשביל שמישהו ירצה ילדים איתי.
ענבר עברה כבר דירה, אז נשארתי לבד.
כולם גם ככה שונאים אותי.
כשהיא עזבה, היא השאירה לי אוזניות ושקית עוגיות חמאה.
הן העלו בי בחילה. איכס. שומן.
אבל אכלתי אותן.
היא הייתה אומרת לאמא אם לא. היא הייתה חושדת.
הקאתי אותן. נפטרתי מהשומנים העודפים האלו, שנייה אחרי שהלכה.
ברוך שפטרנו.
פרוייקט הפרפר לא עבד לי.
הוא לא מנע ממני את העונג הנשגב של החתכים.
הפסקתי.
הוא לא עוזר לי.
ההרגשה, של ההשמדה של הדבר הלא רצוי הזה, או, כל כך נשגבת.
אז החלטתי לקחת את זה צעד קדימה.
וכמו שאתה וודאי מנחש, זה יקרה בקרוב.
הסכין מחכה לי על המיטה, ואז אלך לישון לנצח.
רציתי להסביר ולהיפרד ממך, חבר יקר.
החבר היחיד שלי.
אצפה בך מהעולם הבא,
מאי.