הקללה – פרק שלוש-עשרה

~מייק~
"אז… מה עושים?" שאלתי.
כולנו הבטנו בגוס.
הוא משך בכתפיו. "ניקח אוטובוס לניו ג'רסי?"
שיין נאנח. "רעיון מקורי."
"מה אתה חושב? שאני מסוגל להעביר את כולנו לניו ג'רסי במסע צללים?"
"אתה מסוגל?"
הוא נאנח וצעד כמה מטרים מלפנינו.
ורצתי והלכתי לידו. "יצא לך כבר להיות במסע חיפושים?"
הוא הניד בראשו. "לא. למה כולם בכלל מחשיבים אותי למנהיג כאן?"
"אתה ידעת על זה ראשון."
הוא חייך. "בשבע דקות ושמונה שניות."
"אתה ספרת את השניות?"
"למה? יש לך בעיה עם זה?"
חייכתי. "לא, ג' – "
עצרתי מיד. קלטתי שכמעט קראתי לו ג'יי – החבר הטוב היחיד שהיה לי חוץ מקארין.
הכרתי אותו בגיל חמש, הוא היה בהתחלה מאוד שקט, אבל אט-אט חשף את האופי המשוגע שלו בפני ובפני קארין. רק שלו היה מזל הרבה יותר טוב משלנו… כבר אחרי חודשיים מישהו אימץ אותו. לא יכולנו לשמור על קשר.
"מה התחלת להגיד?" שאל גוס.
נענעתי בראשי. "אה… כלום."
כל השאר פתחו פער מאחורינו.
"את מי אתה רוצה להחזיר?" שאל גוס והביט סביבו.
בהיתי בו. "א-איך אתה יודע?"
"אתה חושב שלא הבנתי את המבט שלך? נו, מי זה?"
הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. אני וולנטיין סיכמנו שנשמור את הסוד, כל השאר ינסו לעצור אותנו. "קוראים לה קארין. היא מתה לפני חודש בערך, משאית דרסה אותה. אתה מתכוון לעצור אותי?"
גוס נראה עצוב. "אחי, אני בן האדס. אני אמור לא לתת לאנשים להחזיר מתם מהשאול, אבל…" הוא הניח יד על כתפי. "אם היא כל כך חשובה לך, אז תעשה את זה."
הבטתי בו המום. "אתה רציני?"
הוא משך בכתפיו. "אם יישאר לנו מספיק דם גורגנה, אז אין לי בעיה שתחזיר אותה. את מי ולנטיין רוצה להחזיר?"
"את אבא שלי." ולנטיין הופיעה לידנו עם מבט כאוב. "חטפו אותו לפני כמה חודשים. לפני כמה ימים מצאתי אותו בתור גופה."
גוס שוב משך בכתפיו. "זה אבא שלך, את צריכה להחזיר אותו. אם הייתי יודע מי זאת אימא שלי אולי הייתי מתרגש."
"אתה לא יודע מי זאת אימא שלך?" אני וולנטיין שאלנו ביחד.
"כן… נמסרתי למחנה כשהייתי בן שלוש. כמו לי, הוא נמסר כשהיה בן שנה."
הבטתי לאחור. לי דיבר עם קלי וצחק. זה היה מוזר לחשוב שכמעט שתים-עשר שנה הוא התאמן במחנה, היה לו שיער שטני קצר ומדובלל. העיניים הירוקות שלו נראו כבוחנות כל דבר. הוא היה רזה מאוד וקצת גבוה, אבל לא כמו גוס. הוא לא ממש נראה כמו לוחם חרב מיומן.
"ברצינות?" שאלתי.
"למה? אני לא נראה כמו מישהו שנמצא במחנה הרבה זמן?"
"לא."
"תודה."
"חבר'ה כדאי שתבואו הנה." קראה אלה מאחור.
רצנו אליה. היא עמדה בפתח בית והביטה בשלט על הדלת. הוא היה כתוב בשפה מוזרה.
"יוונית עתיקה." היא אמרה. "מוזר."
"אז מה נעשה עם זה?" שאלה איילין.
קלי חייכה. "מה דעתם… שניכנס?"