אני לא אמיצה.

אני לא אמיצה.
אולךי אני עולה אל רכבות הרים. אולי אני לא צועקת שמבהילים אותי מאחור.
אבל אני כן פחדנית, כי יש שני סוגים של פחד.
אחד הוא בהלה רגעית, שממלאת אותך באנדרנלין, וכל כך כפית אחר כך.
ויש את השני. השני הוא אימה של ממש, אימה שאולי לא מפחדה אותך כל כך באותו הרגע, אבל שאתה הולך לישון… ברגע שאתה לבד בחושך… אז היא באה, תוקפת אותך בגלים של פחד משתק ונראי.
וכמובן, שיש את הסוג שלישי, הסוד שלפעמים נדמה לי שרק אני עוברת.
הפחד הדמיוני.
הפחד הנורא מכלם, הפחד מדברים שאני יודעת שא יקרו, ועדיין לא מצליחה להפסיק לענות את עצמי במחשבה אליהם, ואז אני כל כך כל כך מפחדת, ואני רק רוצה אור. כי אור מגן אלינו, הוא מגרש את הרוע.
כן, אני מפחדת מהחושך. תצחקו עלי כמה שתם רק רוצים. אני ראוייה לזה. אני בן אדם פחדן שמתבייש להודות בכך. אני כותבת על פחד של אחרים ובעצם מתארת את התחושות שלי. אני רק רוצה לא לפחד יותר, לא מהחושך ולא מהדמיון. לא מהעתיד ולא מהעבר. לפעמים אני חושבת שהפחד שלי הוא הדבר שאני הכי שונאת בי, ולא חסרים כאלה. אני רק רוצה לבכות, כי אני מפחדת. אולי אתם לא תבינו, אבל הייתי חייבת לרשום את זה איפושהו.
כי עכשיו אני צריכה ללכת לישון, וני אכבה את האור, אבל אשאיר אור קטן, והאור שבוקע מהטלוויזיה שמשדרת רק שטויות. והמחשבות שלי ינדדו למקום הנורא שאני נוהגת לכנות
העתיד