רומיאו וג׳ולייט

מעולם לא סופר סיפור כה עצוב, כסיפורם של ג׳ולייט ורומיאו שלה…
סיפור האהבה המסוכן ביותר שסופר אי פעם.

באישון לילה מאוחר, בנשף שבבית משפחת קפלוט, היא צעדה יפיפייה בין ההמון, עינייה כשני יהלומים נוצצים ומבריקים.
מסכת נוצות סגולה-כחולה התואמת את השמלה הארוכה שלה עיטרה את פנייה העדינות והחלקות כמו כד חרסינה יקר ערך.

הוא הביט מהצד, נפעם מיופייה הבלתי רגיל, עינייה שבו אותו כמו אסיר למראה המהפנט שלה.
אך למרות שהוא ידע, שהיא ממשפחת קפלוט והוא ממשפחת מונטיגיו הוא בכול זאת פנה אליה.
ששתי המשפחות הן האויבות הכי גדולות, סיכסוך דמים שנוצר לפני דורות בין המשפחות העתיקות.
הוא בכול זאת גרם לה לברוח איתו מהנשף ללכת למקום שקט בו אף נשמה לא תפריע להם.

והינה באישון לילה מאוחר, שמים כהים וזרועי מליון כוכבים, הם שוכבים על הדשא הנמחץ קלות תחתיהם, לא היה צריך יותר מכמה שעות בשביל שהשתיים יתאהבו, אהבת אמת ממבט ראשון ובודד.

״ג׳ולייט, אם ליבך כמו ליבי, עולה על גדותיו, אמרי איזה אושר מזומן לנו הלילה״ אמר רומיאו אל ג׳ולייט העומדת מולו, יפה ועינייה נוצצות כשני כוכבים התלוים במרומים.
״לא אוכל לדבר על אשר אין לו גבול.״ עונה ג׳ולייט אל אהובה.

תשוקות אסורות…
לתשוקות הפרועות הללו, עלול להיות סוף פרוע.

הוא מניח את ידה על לוח חזהו השרירי, פעימות ליבו מורגשות תחת העור החם המתוח.
שפתיהם נצמדות האחד לשנייה, אין כה דבר שלם יותר מאהבה.

אויבים מושבעים…
הוא רומיאו מבית מונטיגיו, שמו לא יוכל להיזכר בביתה של ג׳ולייט בבית משפחת קפלוט.

וכאשר הסיפור נגלה, אביה של ג׳ולייט התעצבן נורא, ״אם כך אינך בתי עוד, חי נפשי!״ צועק אביה על הנערה המסכנה שנפלה בשבי האהבה.

ובשקט, בלי שאף אחד ידע, שניהם מתגנבים אל הכנסייה הגדולה שבצדדי העיירה, שמה הכומר משיא את שניהם בחשאי.

והינה רומיאו מוזמן לקרב, מול חותנו, הוא לא רוצה להילחם, הוא מקווה שאולי הנישואים שלו ושל ג׳ולייט הם מה שיגרמו לסיכסוך בין המשפחות להיפסק.
רומיאו מסרב ובמקומו מתנדב מרקוציו חברו הטוב ביותר.
במהרה טיבלט אביו של ג׳ולייט הורג את הנער הצעיר שאין לו כול נסיון בחרב.
רומיאו מתעצבן, הוא מרגיש שהוא חייב לנקום, תופס את החרב והורג את טיבלט חותנו כנגד רצונו.

״מה עשיתי? , רצחתי את המחר שלי!״ רומיאו שואל את עצמו, ליבו מתחרט על הרגע בו נעץ את חוד החרב.
ובעקבות הפשע הנתעב, מגרשים את רומיאו מחוץ לחומות, אל הגיהינום, שגן העדן זה עם אהובתו ג׳ולייט בין החומות.

למרות חרף מחאותיה של ג׳ולייט, מיעדים אותה אל גבר אחר כנגד רצונה, מארסים אותה לפאריס גבר צעיר ונאה מהעיירה.
אבל בשביל ג׳ולייט יופיו של פאריס לא השתווה ליופיו של רומיאו שלה, ואליו היא כבר נישאה, היא רק צריכה למצוא דרך בהם שניהם יוכלו להיות ביחד בלי בעיה.
מתחמקת אל מחוץ לחומות, רק בשביל פגישות קצרות.

״אתה מאמין שנשוב וניפגש?״ שואל ג׳ולייט את רומיאו אהובה, אחוזה בין זרועותיו החמות.
״אין לי ספק.״ משיב אהובה אל ג׳ולייט היפיפייה.

הם מסכנים את הכול למען האהבה…
הכומר שהשיא אותם בחשאי עוזר לג׳ולייט הצעירה לזייף את מותה באמצעות סם מיוחד.
אותו תקח יום לפני היום המיועד אותו קבעו לה להתחתן עם פאריס.

והיום המיועד אמור להגיע, ערב קודם ג׳ולייט היפיפייה נוטלת את הסם, שותה את הבקבוקון הגורם לה להיראות מתה למספר שעות, מספיק עד שיארגנו לה הלוויה, היא תתעורר ורומיאו שלה יחכה לה לצידה ושניהם יכלו לברוח מורנה לעד.

אך השליח שאמור למסור את ההודעה לרומיאו לא הגיע ליעדו, והשמועה שגולייט אהובתו מתה מתגלגלת לאוזנו.
אינו הוא רוצה להאמין, עד שיראה בעיניו את מחזה האיימים.

הוא חוזר אל העיירה הקטנה הסגורה בחומות, מגיע עד חלקת קברה של ג׳ולייט אהובתו.
ומבחוץ מחכה פאריס, מוכן להילחם, רומיאו בטוח שהוא בא כדי את הקבר של ג׳ולייט לחלל.
ורומיאו לא מהסס את החרב שולף, ובמהרה רומיאו הורג גם את פאריס ארוסה של ג׳ולייט היפיפייה.

הוא ממהר אל הקבר, רואה את גופה השברירי נטול החיים, לוקח את הפגיון ונועץ את החוד במרכז ליבו, מתאבד אל תוך זרועות אהובתו.

השפעת הסם פגה, ג׳ולייט מתעוררת מהתרדמת שנראתה כאילו את חייה נטלה.
כשהיא פוקחת עינייה רואה את רומיאו אהובה מת בין זרועותייה ופורצת בבכי מר.

״תן לי את רומיאו שלי, וכשימות גזור אותו לכוכבים קטנים, הוא יקשט את פניי הרקיע, עד אשר העולם כולו יתאהב בלילה.״ לוחשת לרומיאו אהובה.
אוחזת בידו בחוזקה ונועצת את חוד חניתו בליבה, מתאבדת על גופתו של אהובה.

וידיהם לאט לאט מתנתקות.