יש שניים.

אני מכירה ילד,
ילד שאני לא יכולה להפסיק לחשוב כמה הוא יפה.
ילד שאני כל כך רוצה שיגיד את שמי.
ילד שכל מילה שיוצאת לו מהפה מצחיקה אותי.
הוא מקובל, ונחמד, וטוב.
אם הייתם מבקשים ממני להגיד מי הוא הנער המושלם הייתי מצביעה אליו.
אבל הוא לא הילד שאני אוהבת,
הילד שאני אוהבת פחות יפה,
הילד שאני אוהבת פחות מצחיק
לילד שאני אוהבת אין את המבטא החמוד הזה.
אז למה אני אוהבת אותו?
כי הוא מסתכל עלי, ואני לא מסיתה את המבט שלי בחשש, אלא מרגישה בטוחה לצחוק. כי שאני עוברת לידו אני לא מתרכזת בלא לעשות לעצמי בושות, אלא רק לחייך אליו חזרה. אני מנסה ללכוד את מבטו שאנחנו יושבים בכיתה. ושמבטינו נפגשים הוא לא מסתכל הצידה בחוסר עניין, אלא משיב לי חיוך חם.
אז מה אם אין לו מבטא?
אז מה עם השיער שלו פחות יפה?
אז מה אם הוא לא מצחיק אותי בבדיחות שלו?
אני כן צוחקת שאנחנו מדברים, גם אם הבדיחות שלו לא כל כך מצחיקות. כי שאנחנו ביחד אני מרגישה בהיי, כאילו פתאום כל הצרות נחסמות. אני רק רוצה להניח את הראש שלי על הכתף הרזה שלו.
אני רק רוצה שהידיים שלו יחבקו את כתפי.
אם רק יכולתי להגיד לו את כל זה…