"Dauntless season 2-"like a real family

"Dauntless season 2-"like a real family

פרק 41-

כמו משפחה אמתית, כך הצטיירנו בוודאי בעיני שאר הסובבים אותנו.
משפחה נורמלית בה ההורים מאוהבים עד מעל הראש, נאלצים לגדל שני נערים מתבגרים שמשתובבים ומתלוצצים אחד עם השנייה ומשחקים על האוכל שבצלחת שלהם.
אחים.
ת'ור ואני נראינו אחים.
ואיזבלה שפירקה לת'ור את האוכל בידיה שימשה לו דמות של אמא מוערכת בין אם הודה בכך ובין אם שמר על כך בסוד.
ולמרות שידעתי שהמחשבה הזו חולפת גם בראשו של ת'ור הנחתי לעצמי לפחות הלילה ליהנות מצמד מצומצם של אנשים שיקרים ללבי.
אכלנו וצחקנו, השתובבנו עם האוכל והחלפנו מזלגות ומקומות, אפילו אכלנו קינוח משמין ומילאנו את בטנו עד שהתנפחה.
צחקתי בנינוחות ואפילו ת'ור הפסיק להישאר אדיש ועשה כמותי.
לגמתי לגימה אחרונה מהכוס השמפניה שאוריון נשא עמו במיוחד למאורע.
איזבלה כלל לא שתתה, אוריון לגם כמה לגימות, ת'ור שתה חצי כוס ואילו אני שעל אף שידעתי שהטבעת יגון בשתייה כלל לא מועילה, הרשיתי לעצמי להתנסות בחוויה ולגמתי לגימה אחר לגימה עד שרוקנתי כנראה שיותר מכוס שלמה מבלי להעריך את גודל ההשפעה שיש לה על גופי.
על אף שהדבר היה מגוחך ביותר- לפתוח בקבוק שמפניה צרפתי במסעדה סינית- השתדלנו להתעלם מהעובדה הזו ולהמשיך בחגיגה.
הנפתי את הכוס שלי כמו בשיכרון חושים אל מול פניו של ת'ור.
הוא הביט בי בהרמת גבה מתנשאת.
"תמזוג לי עוד!" דרשתי.
"את רצינית?" הוא צחק.
הנהנתי ברצינות.
"ממש אבל ממש לא, מספיק שמפנייה לרן היום" הוא אמר והטיח את אצבעו במצחי, דבר שגרם לי להסתחרר.
"אוף איתך" התלוננתי.
"שלא תעזי לשתות עוד, זה ברור לך?" הוא הביט בי בדאגה.
"בטח, בטח" אמרתי בהנפת יד מזלזלת.
"ילדים, תקשיבו לרגע…" אמרה איזבלה.
ת'ור ואני הפנינו מבטים קשובים אל איזבלה ואוריון.
"הסיבה שהתכנסנו כאן, היא לא רק בכדי לחגוג את ההצלחה של רן במעבר הטסט אלא כדי להתגבש כולנו יחד… אנחנו שוקלים… אנחנו שוקלים…" נעצרה איזבלה.
"אתם שוקלים?…" האיץ בהם ת'ור.
"טוב, האמת שחשבנו, מכיוון שהמגורים בבית הספר לא ממש בטוחים בזמן האחרון, אני די בטוח שאתם מבחינים בכך, וגם מכיוון שרן הפסיקה להתגורר אצל סבתה כדי לא להכביד עליה, חשבנו להתגורר כולנו יחד בקרבת שטח בית הספר…" השלים אוריון.
התגובה הראשונה שלי התבטאה בשיעול מסיבי, ת'ור טפח על גבי בחוזקה ולאחר מכן פלטתי שיהוק.
"השתגעתם?" מלמלתי לעצמי.
"ספרי לנו מה מרתיע אותך רן… הרי דיברתי עם אמא שלך, כלל לא מצא חן בעיניה המגורים בבית הספר כמעט ללא השגחה, היא נתנה לי אישור…" אמרה איזבלה.
"תראו, הבעיה לא עצם המחשבה לא לגור בבית הספר… גם סילבר וג'ב גרים בנפרד מבית הספר וזה יהיה עדיין נחמד אם נישאר קרובים, בסביבת השטח שלנו… אבל אנחנו, נראים לך משפחה?" אמרתי, מצביעה עלי ועל ת'ור.
"אנחנו לא מנסים להקשות עליכם מתוקה, רק להגן על שניכם" אמר אוריון.
"תחשבי על זה רן, לת'ור יהיה קל יותר להגן עלייך כך, שכחת שהוא המגן שלך?" טענה איזבלה.
"אני לא רוצה שהוא יהיה המגן שלי" אמרתי, גורמת לת'ור להסב אלי מבט נדהם ופגוע.
"זה לא העניין עכשיו חמודה, העיקר הוא שתהיו מוגנים לפחות במשך התקופה הזו כשאתם תחת אותה קורת גג עם שני אנשים שדואגים לכם ואחראיים לביטחונכם… אני מציעה שתשני על זה, תחשבי טוב, תשקלי את ההצעה בכובד ראש ומקסימום אם עדיין תתנגדי, נגור יחד במשך תקופה מסוימת ואם הדבר עדיין לא ימצא חן בעינייך, נחזיר אותך לחדר בבית הספר… מה דעתך?" הציעה איזבלה.
הרהרתי בהצעתה.
"בסדר… אני אחשוב על כך" חייכתי חצי חיוך.
"אני מתנגד, אם היא לא רוצה לחיות איתי, למה שארצה לחיות אתה?" אמר ת'ור בילדותיות.
"הו, אתה יודע טוב מאוד למה, אז פשוט תפסיק" אמרתי בערפול שהלך והחמיר.
"תחשוב על זה גם אתה ת'ור, קח את הזמן… החדרים של שניכם כבר מוכנים ממזמן, פשוט ברגע שתיתנו הסכמה החפצים שלכם יועברו…" אמר אוריון.
ת'ור הסכים בשתיקה לדבריו.
"עכשיו נחזור לחגיגה, רן תעצמי עיניים" אמרה איזבלה.
"למה?" צחקקתי.
ת'ור נאנח וכיסה את עיני בכפות ידיו בעדינות את באטימות שהחשיכה כל דבר שניסיתי להסתכל דרכו.
"הושיטי את ידך קדימה" הורה אוריון.
עשיתי כדבריו.
לפתע צנח אל כף ידי מחזיק מפתחות חמים בעל מתכת קרירה.
מיששתי אותו וליבי ניתר ממקומו.
ת'ור הסיר את ידיו מעיני וחשף בפני צרור שחור ויוקרתי של מפתחות רכב.
שלחתי מבט לכולם בשאלה.
"הפתעה!" קראה איזבלה במחיאת כף.
"המון מזל טוב רן, תשתמשי בה בחכמה" אמר אוריון.
"חכמה?" עכשיו הכבישים יהיה מסוכנים יותר" גיחך ת'ור כמתלוצץ.
סרקתי את המפתחות מכל הכיוונים, עיני התרחבו כאשר הפנמתי את גודל המתנה שנפלה לידי.
"קניתם לי רכב?… רכב משלי?" שאלתי בתדהמה, כולי ערנית ונרגשת.
אוריון הנהן.
"הרי לת'ור יש מכונית משלו… עכשיו גם לך יש" חייכה איזבלה.
"אז מה?, המכונית שלה יפה יותר, אני ממנה אותה לבייביסיטר שלי" טען ת'ור וקרץ לי בחיבה.
התדהמה שחשתי הייתה כה עצומה עד שהמילים שחפצתי לומר כלל לא הצליחו לפרוץ מפי, שפתי נותרו פעורות לרווחה בצעקה חנוקה.
"אתה… אתה ידעת מזה?" פניתי לת'ור.
הוא השפיל את מבטו וחייך בערמומיות.
סתרתי על זרועו בשעשוע וזה צחקק.
"תודה!, תודה!, תודה רבה רבה!" מצאתי את עצמי ממלמלת כאשר קמתי לחבק כל אחד מהם.
"גם לך… בכל זאת, תודה" מלמלתי בביישנות ורכנתי לנשוק לת'ור על הלחי.
הוא העלה חיוך מפויס אוטומטית.
"בסדר ילדים, בואו נתארגן לקראת החזרה, אנחנו ממתינים לכם במכונית, רן נחזיר לך את המפתחות בתום הנסיעה כי כרגע את לא במצב נכון לנהיגה וגם, אז אני ואיזבלה נישאר ללא מכונית" צחקק אוריון.
"זה בסדר" צחקתי.
"אני אלך לשירותים ואבוא" אמרתי בנימוס.
"לך איתה, אנחנו נטפל בחשבון בינתיים" הורתה איזבלה.
ת'ור הנהן וצעד אחרי.
חשתי בגופי הרפה נעשה מסוחרר אף יותר ומעדתי פעמיים, אך ת'ור היה שם על מנת לתפוס בי לפני שאצנח מטה.
"רן?" הוא קרא מאחורי כשהתכוונתי להיכנס אל השירותים.
"מממ?" עקבתי אחר קולו בשל ראייתי המטושטשת.
"את מתכוונת להיכנס לשירותים של הגברים?" הוא תהה.
"מה פתאום!" אמרתי בהינף יד ולאחר מכן כאשר צעדתי צעד נוסף הבחנתי בשלט וצחקקתי במבוכה.
ת'ור נאנח וכרך את זרועו סביב מותני, מוביל אותי הישר אל שירותי הבנות.
"חבל, יכולנו להיכנס יחד" הוא התלוצץ עמי.
"אם באמת הייתה רוצה שניכנס לשם יחד לא הייתה אומר לי שאלו שירותי גברים" טענתי.
"גם נכון, אבל עדיין, אני מעדיף פרטיות… את יודעת… אינטימיות, אולי נוכל להשיג את זה כאשר נגור תחת אותה קורת גג?" לחש לי ת'ור.
"זה לא יקרה… האינטימיות הזאת" קבעתי.
"את כל כך משתוקקת שכן, נכון?" הוא המשיך לדחוק בי.
"לפעמים אני משתוקקת שתפסיק להאיץ בי… אמרתי לך, אני לא אוהבת אותך…" השבתי כאשר נכנסתי לשירותי הבנות הריקים.
"שלא תעזי לחזור על המשפט הזה עוד פעם אחת!" הוא קרא ונכנס אחרי, נועל אחריו את הדלת.
במהירות הוא סרק את התאים שהתבררו כריקים אך לא לעוד הרבה זמן.
"מה אתה עושה בדיוק?!" הזדעזעתי.
"את מתכוונת לחזור בך?" שאל.
"ממש לא" התעקשתי.
"אז הדלת הזו לא תיפתח ואני לא אצא" קבע.
"תתבגר ת'ור" אמרתי בעוקצנות ופניתי לסדר את שערי והאודם שלי אל מול המראה.
"אני אתבגר ברגע שתפסיקי לענות אותי!" הוא התפרץ.
"ששש!, גם ככה הדלת נעולה, אתה רוצה שידעו בגלל מי?!" לחשתי לו.
"שידעו, לא אכפת לי כבר מכלום!" הוא התקרב אלי, נעמד מולי ברוב גובהו, עדיין מצליח לעבור אותי ולהביט בי מלמעלה.
"זה ממש לא הזמן והמקום" התעקשתי.
"אז מתי ואיפה כן?!, תעני לי?… אין זמן ומקום ספציפי… ואת יודעת בעצמך שאת נמנעת מהשיחה הזו יותר מדי זמן… מה את חושבת לעצמך?, נפרדת כשמחשק לך, מבלי לתת לי סיבה מוצדקת, הכל קורה בפתאומיות, את נעלמת, מסתגרת בתוך עצמך… מונעת ממני לדבר או לשתף אותך בכעסים שלי… ועוד אומרת שאני אנוכי?, את לא חושבת שאת קצת יותר אנוכית ממני?!" הוא צרח.
ספגתי את הלמות קולו הזועף.
"מה עוד אתה רוצה לשמוע?, אמרתי לך אז תפסיק לדחוק בי לומר מילים שקריות… אני לא אוהבת אותך… יותר" שיקרתי.
"תפסיקי" הוא סינן.
"אני לא אוהבת אותך!" צרחתי -תוך ניסיון לשכנע את עצמי ואותו יחד-, מתקדמת לעברו.
"תפסיקי…" הוא לחש.
"אני לא אוהבת אותך…" דחקתי אותו אל הקיר.
"הבנת עכשיו?" שאלתי, בוכייה.
"לא, זה מספיק!" הוא קרא, ידו הונחה על פי וידו השנייה אל מאחורי ראשי.
הוא הוליך אותי לאחור עד שנדחקתי אל הקיר וגופי כיסה את כל שדה הראייה שלי.
"זה מספיק… דיי… לא עוד…" הוא מלמל, מנגב את הדמעות מעיני באצבעותיו.
משכתי באפי.
"ת'ור יש לי סחרחורת נוראית…" מלמלתי.
"בוודאי מהשתייה…" הוא הניח.
"אני צריכה לשבת…" לחשתי.
"אני אקח אותך אל המכונית, אל תתמוטטי כאן…" הוא אחז בי ואני נשענתי על כתפו.
"אני מצטערת…" לחשתי.
"גם אני" הוא השיב לי.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
מנקודת המבט של ת'ור:

"ת'ור קח את המפתחות שלה ותעלה אותה לחדר שלה, מחר אם היא תחפש את המכונית תראה לה היכן היא נמצאת, בסדר?" ביקש אוריון כאשר נעצרנו.
הנהנתי באיטיות על מנת לא להעיר את רן, שהניחה את ראשה על כתפי כאשר היא רדומה ונשימותיה שלוות ותשושות.
לקחתי מידו של אוריון את צרור המפתחות ותחבתי אותו בכיס מכנסיי.
"תודה חמוד" איזבלה חייכה אלי.
חייכתי בנימוס, מוכן לסייע גם ללא בקשתה.
ערסלתי את גופה הצנום של רן בזרועותיי, נפרדתי מאוריון ואיזבלה שלובי הידיים שהביטו ברן בדאגה פחותה כאשר נחה בזרועותיי ועליתי במדרגות הרבות של בית הספר אל עבר הקומה השלישית.
ליבי פעם באחידות כזו כאשר היא נחה לה בשלווה לצדי, חשתי שהמועקה פוחתת…
פתחתי את דלת חדרה, בו ביקרתי פעמים רבות בעבר וסגרתי אותה בטריקה אחרי.
זרקתי את מפתחות הרכב על השידה והנחתי אותה על המיטה, תוך שאני חולץ את נעליה ומכסה אותה.
כתבתי את מספר מקום החנייה של הרכב על דף צהוב וקטן של פתקים והצמדתי אותו לצד המפתחות.
כיביתי את אור החדר והייתי על סף יציאה מחדרה כאשר ידי מונחת על ידית הדלת.
לפתע זרועות עדינות נכרכו סביב מותני וגרמו לי לקפוא במקומי.
"אל תלך עדיין…" שמתי את קולה מתחנן.
אחיזתה סביב מותני התהדקה, היא הניחה את ראשה על גבי ומלמלה מספר משפטים נוספים בישנוניות שנבעה משכרות.
הסתובבתי אליה בלב חצוי, עטוי התלבטויות.
אני אמור לעזוב עכשיו… להניח לה להתמודד עם עצמה עד הבוקר… אבל… אבל אני לא מסוגל… לא כשיש לי הזדמנות לקלף מעליה את התדמית חסרת הרגשות שהיא מאמצת כלפי…
היא הביטה בי בעיניה הבורקות, עקפה את גופי ונעלה את הדלת.
"רן…" נאנחתי מבולבל.
"הגיע הזמן שנדבר לא?" היא אמרה.
"זה לא הזמן הנכון, מחר בבוקר אם עדיין תרצי אני אהיה מוכן, אבל עכשיו כשאת ככה אני מסרב" אמרתי, ממהר לפנות לאחור ולצאת מהחדר באי חשק.
היא נשענה על הדלת בכבדות, סורקת את כולי וחוסמת את דרכי.
"נזכרתי שאתה לא הטיפוס שאוהב לדבר הרבה…" היא מלמלה וניגשה אלי, כורכת את ידה האחת סביב צווארי והשנייה על חזי, מצמידה את גופה אל גופי לכל אורכו.
"רן… אל תעשי את זה עוד יותר קשה עבורי" לחשתי לה.
היא החזירה לי מבט עמוק בעוד ידה החלה לפרום את כפתורי חולצתי, חושפת לאט לאט עד פיסת עור שנדבקה בחמימות ידה.
"בוא נפסיק…" היא לחשה לי.
נשמתי בכבדות.
"לא עכשיו" התעקשתי אך לא מצאתי את הכוח לדחות אותה ולהדוף אותה מעלי.
ידיה השילו את בד חולצתי על הרצפה הקרה ומצאתי את עצמי שוב בין זרועותיה שהחלו מלטפות את גבי, חזי וכתפי.
נאנחתי, על סף כניעה לפיתוי.
כרכתי את זרועותיי סביב מותניה החשופות, מניח לעצמי להחליק את ידי לאורכן.
"חם לי נורא" היא התלוננה באוזני, ידיה עולות להסיר את כפתורי חולצתה כך שעד מהרה גם זו נשמטה על הרצפה.
החלפנו מבט אחד שהבהיר הכל: "לא עוד סבל".
פרצי תשוקה בלתי נשלטים הכו בי, רכנתי לסרוק את צווארה בנשיקות עמוקות וארוכות, מוצץ את עורה ממושכות וכמו בשביל, מגיע עד לכתפה.
ידיה שרטו קלות את גבי התחתון תוך ששפתיה סורקות כל חלק מבשר חזי.
חשתי באנחותיה שדגדגו את עורי והעבירו בגופי צמרמורת שהרעידה את כולי.
היא זעה, כורכת את ידה האחת סביב צווארי ואת השנייה מתחת לזרועי כך שחבקה את גבי.
"אני נכנע…" הזהרתי אותה.
"תיכנע לי" היא מלמלה, קרובה כל כך אל פני.
אחזתי בסנטרה בעדינות, מטה אותו מעלה ומרסק את שפתיי בתאווה על שפתיה, תחילה באטיות ולאחר מכן בחייתיות עטוית געגוע למגעה המוכר.
ידי עטפו את גופי והיא נכנעה תחת נשיקותיי, כאשר אני צועדים לאחור ונופלים הישר אל מיטתה כאשר אני מתחתיה, ממשיכים להתנשק בלהט, משלימים פערים של ארבע חודשים.
היא לחשה את שמי באוזני, מאיצה בי להמשיך ללטף, לנשק, לאחוז… מבין אנחה לאנחה חשתי בגופה הנעשה רפוי יותר ויותר, עד שחבק את גופי ועלה וירד בנשימות קצרות.
היא נרדמה.
הבטתי בה, זרועותיה חובקות את גופי המתנשף בכבדות.
כל כך לא רציתי שהרגע הזה יסתיים וכאשר סרקתי את פניה צחוק נפלט משפתיי.
ניתקתי אותה מגופי, מלביש ומכסה אותה מחדש ואז לובש את חולצתי הפרומה.
נאנחתי, חש בכוויות של חום גופה על עורי המעקצץ.
חזרתי לנשוק לה על מצחה ויצאתי מחדרה, לא שוכח לנעול אותו אחרי.
כעת אני יודע בוודאות, היא אוהבת אותי, לא פחות משאני אותה.