השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 1 –

"כולנו מטורפים. אנחנו פשוט צריכים לדעת איך לשלוט בטירוף."
המשפט הזה..
אני רואה אותו מול העיניים, כל יום.
לא פיזית, אלא במוח שלי.
זה המשפט הכי חכם שלי, למרות שלא אמרתי אותו בפני אף אחד, חוץ מעצמי.
"זה מטורף!" היא אמרה לי.
"אולי כולנו מטורפים! את מטורפת, היא מטורפת, ואני מטורפת!" צעקתי עליה בחזרה.
היינו רק 3 נערות בנות 15 אז, כשהכל התחיל.
עכשיו אנחנו בנות 17.
לפני כן היינו 4.

זה בטח ממש מפגר, אתם קוראים משהו, מהסוף.
במקומכם, הייתי מתעצבנת. למה? כי לא אמרתי מי אני, עם מי דיברתי, ומה קרה.
אז תנו לי להסביר לכם, אבל במעורפל, כי ככה זה סיפור טוב, לא?

"בחייך, לוסי." צחקה ריילי. "הוא חמוד."
"כן, והוא יצא עם כל ילדה בבית הספר, ועשה דברים שאני מעדיפה לא לתאר." נחרתי בתגובה.
"לא איתי." צחקקה והרימה את הכתף שלה כזוממת מזימות.
"הוא רק מחכה לקפוץ על ההזדמנות, או שהוא פחדן." צחקתי.
"מה שתגידי." ביטלה את דברי, "בכל אופן, אני עדיין חושבת שבחרתי את הגופיה הלא נכונה."
"את סתם מגזימה. זה לא מסיבה או משהו, זה רק מסיבת פיג'מות אצל קלייר."
"ואם יקפוץ איזה חתיך מהשיחים?" חייכה בשובבות.
"היי!" עטפה אותי יד, והיד השניה עטפה את ריילי, "מי הנושא הפעם?"
"אלוהים אדירים, זואי! את מטורפת?" קפצתי, "מה חשבת לעצמך, שהתגנבת ככה מאחורינו?"
"לעזאזל, לוסי, ממתי נעשית כזאת פחדנית?" צחקה.
"מאז שכמעט מתתי בטיול השנתי," אמרתי באגביות.
"תעשי לי טובה, ההר ההוא לא היה כזה גבוה. ואל תתחמקי! על מי דיברתם?" נזפה בי בציניות.
"דארן וויליאמס." צחקקה ריילי.
"את? מצחקקת? מה פספסתי?" שאלה זואי.
"אני רק מצחקקת בשבילה." העיפה את מבטה אליי.
גלגלתי עיניים בתגובה.
"הוא הציע לי לצאת איתו." אמרתי באגביות.
"את לא רצינית. דארן וויליאמס!" היא כבר לא עטפה אותנו בידיה, אלא התהלכה בינינו.
"בחייך, זואי! אני לא עומדת לצאת איתו." אמרתי בהתרסה.
"למה לא? לא יצאת עם אף אחד מאז -"
לא הקשבתי לה, והגברתי את צעדיי בחשכה, אל עבר ביתה של קלייר, משאירה אותן מאחור.

"אני שונאת גברים, אני שונאת גברים, אני שונאת גברים." מחיתי מהר את הדמעות ונקשתי על דלת הביתן של קלייר, שעומד בחצר הענקית שלה.
"עכשיו באים?" פתחה את הדלת ואמרה בציניות, עם נגיעות המבטא הצרפתי החלש שלה.
"היי." השפלתי את מבטי ונכנסתי. התיישבתי על הכורסה הקטנה, שעמדה בצד.
"מה קרה? איפה ריילי? וזואי? הכל בסדר?" התיישבה לידי.
"הכל בסדר איתן, אני חושבת. השארתי אותן מאחור."
"איפה הן עכשיו?" שאלה בחשדנות.
"הממ. בדרך. כנראה מתווכחות אם להכריח אותי לצאת עם דארן, או מתווכחות על למה זואי הייתה חייבת להזכיר את ג'יימי." אמרתי ומחיתי את הדמעות המזורגגות מהפנים שלי.
"אוי, לוסי! אני אכפכף אותה." עטפה אותי בזרועה והרגיעה אותי.
אחת הסיבות שאני אוהבת את קלייר היא שהיא כמו האמא של החבורה הקטנה שלנו, רק חברה-אמא,
והיא אפילו שילחה קללות בצרפתית לעברנו כשהייתה ממש עצבנית.

"ברצינות, ריי! אני לא מתכוונת." צחקתי.
"בבקשה, תשקלי את זה!" התחננה.
" 'תשקלי את זה'? ממתי את מדברת ככה?" פרצה בצחוק זואי.
"אולי דיי להתווכח?!" צווחה קליירי.
קול ענף מתפצח קטע את המריבה הקטנה שלנו.
"שמעתן את זה?" קמתי מהתנוחה הנוחה במיוחד שהייתי שקועה בה עד עכשיו.
"אולי תירגעו?" צחקה ריילי, "זה בטח איזה מציצן. תביאי את הפנס, קלייר. יש לנו מתיחה לעשות."
"אני לא חושבת שזה היה מציצן.." לחשה זואי.
"ברור שזה היה מציצן." ריילי חייכה, אולי כדי להרגיע.
זה לא היה חיוך מרגיע.

התהלכנו זמן מה, שקטות, שוברות שתיקה, ושוב פעם שותקות.
מדי פעם ריילי הזכירה לנו שזה רק חושך, ואני הייתי רוטנת ש'כן, חושך, ושיחים, וחיות קטנות..'
וקלייר הייתה אומרת לי 'איכס, תסתמי!'.
אבל היה שקט, מאוד שקט.. ואפילו ריילי חדלה מלדבר, ורק הצעדים השקטים שלנו נשמעו בעשב.
למען האמת, צעדתי מאחור, ולא ממש ראיתי את שיערה הארוך והבלונדיני של ריילי משתרך אחריה.
אני חושבת שגם איבדתי את אור הפנס שלה, ונצמדתי אל קלייר שעמדה לפני.
"מה זה היה?" קפצתי למשמע זרד נשבר.
"אני." צייצה קלייר.
"או." אמרתי קצרות.
"ריילי? איפה את?" אמרה זואי.
"לאן היא נעלמה הפעם? ועוד בלילה." רטנה קלייר.
"ריילי?" הצטרפתי גם אני למסע החיפושים אחריה.
"אלוהים, איפה היא?" נאנחה זואי.
"בואו." אמרה קלייר ברעד, והנחתה אותנו.

"אולי נתפצל?" הצעתי.
היה לי קר, רציתי הביתה, הייתי עייפה, ולמען השם, לא היה לי כוח לחפש את ריילי.
"השתגעת?" אמרה זואי, "אני לא מאבדת אתכן!"
"ומה עם ריילי? ברצינות, היא לא לידנו. לא ראינו עקבות שלה בחצי שעה האחרונה."
"בנות..?" אמרה קלייר, שהייתה שקטה. שקטה מדי.
הפננו אליה את מבטנו.
"אתן חושבות שריילי מתה?"