גלים- ידיים ורגליים: חלק א (פרק 31)

"מיי אני תכף הורג אותך." הוא אומר לי באיום.
"אבל אני לא רוצה."
"הבעיה היא שאני לא כול כך שואל אותך מה את רוצה. את יוצאת היום. חודשיים לא יצאת, את סתם תקועה בבית עם כול הבעיות בעולם הזה, פעם אחת. תרשי לי. בבקשה." הוא עובר לטון מתחנן.
אני מתמעמת. כי שוב פעם התרגלתי לחשוב יותר מדיי. הוא מבין את השתיקה שלי וממשיך.
"מיי. עד שתיים עשרה, אני מבטיח. רק תני לי להוציא אותך מפה."
"אתה חתיכת קרציה, ואני הולכת לסבול וזה רק כדי שתסתום את הפה שלך."
"מספיק לי." הוא אומר בחיוך. "אז יאללה לכי להתארגן ונצא."
אני נאנחת. הרבה זמן לא יצאתי מהמקום הבטוח שלי. דברים בחוץ התחילו להפחיד אותי. אני קמה מהמיטה שלי ופותחת את הארון. אני מבינה שכבר שבוע אני בפיג'מה. שוב פעם, אני נאנחת.
"אני הולכת להתקלח."
אני נכנסת למקלחת ומתחילה להתפשט. כשהאמבטיה מתחילה להתמלא והמים החמים נוגעים בי, הדברים מתחילים לזוז מהר יותר. כול הזמן הזה אני פוחדת שהוא יברח לי, ואני מבטיחה לעצמי שאני לעולם לא נותנת לו ללכת. הרבה מדיי זמן הייתי עצובה, אולי הגיע הזמן להתשחרר מהכול.
אני יוצאת מהמקלחת, עטופה במגבת ולמרות שכול כך קר בבית, הגוף שלי חם ואני מרגישה שהכול הולך לאט מדיי, ואני רק רוצה לצאת למרתון סביב העולם, לחבק את דניאל כול כך חזק עד שהוא יבקש ממני להפסיק.
"וואו." הוא אומר בציניות כשהוא רואה אותי עם המגבת.
"אני יודעת." אני אומרת וצוחקת. איך שאני שמחה פתאום שצליל כזה יוצא לי מהפה, שהכול מתחיל להיות שמח יותר, כאילו אור ממש חזק מתקרב אליי ואני לא מסתנוורת ממנו, אני רק מחכה שהוא יפגע בי וימלא אותו לגמרי.
אני שוב פעם פותחת את הארון ומוציאה שמלה שחורה.
"תסתובב." אני אומרת לו ומתחילה להתלבש. כשהכול כבר עליי, אני מרגישה מאושרת ומאשרת לו להסתכל. הוא מחייך. הוא מחייך. הוא מחייך. הכול בסדר מיי. אני אומרת לעצמי בלב, עכשיו הכול בסדר.
"את ממש יפה, את יודעת את זה?"
הלחיים שלי נשרפות ואני מסיטה את המבט למראה. פתאום אני רואה את עצמי, עם שמלה קטנה וצמודה, כשדניאל נעמד מאחורי ובא לי לעצור את הזמן.
– – –
אנחנו נכנסים למכונית ודניאל מפעיל חימום.
"יעל תיהיה שם?" אני שואלת. הוא מהנהן.
"עומרי?" הוא ממשיך להנהנן.
"אז אמרת לכולם שהמשוגעת חזרה?" אני שואלת אותו בגיחוך.
"את לא משוגעת ולא אמרתי להם כלום." הוא אומר ברצינות ואני מפחדת שהכעסתי אותו. אז אחרי שתיקה של דקה אני ממש מפחדת.
"הכעסתי אותך." אני אומרת כמו ילדה קטנה. הוא לא עונה לי ואני מסיטה את המבט שלי לחלון.
"את לא משוגעת." הוא אומר לי שוב ובא לי לבכות. הדמעות חונקות לי כבר את הגרון.
שוב פעם אני מאכזבת אנשים. שוב פעם זה לא מגיע לדניאל. הוא טוב מדיי בשביל הסיפור הזה.
"את לא משוגעת ואני לא כועס עלייך." הוא אומר שוב ומחייך.
אוויר נכנס לי לראיות ונדמה לי שכול הזמן הזה לא נשמתי. אני נרגעת.
"אולי…" אני מתחילה להגיד אבל הוא מיד קוטה אותי.
"אני לא מחזיר אותך הביתה. אמרתי לך שהולכים לצאת. אז יוצאים. אין ויכוח."
"אתה כועס עליי…" אני אומרת שוב פעם כמו ילדה קטנה שמישהו לקח לה את הצעצוע. הוא מחנה את האוטו ואנחנו יוצאים. כשאני מתחילה להתקדם לכניסה הוא נתקע מולי. לא נותן לי ללכת.
לא בא לי להתסכל לו בעיניים, שלא יבין שאני כמעט ובוכה אז אני מסיטה את המבט לכביש.
"תפסיקי להרגיש כאילו את לא בסדר. את בסדר, אפילו בסדר גמור." הוא אומר וחצי חיוך קטן מופיע לי על הפנים. כאילו אולי זאת הייתה מחמאה.
"אז אתה לא כועס עליי? באמת שלא?" אני שואלת ודורשת ממנו תשובה כנה באמת בזמן שהדמעה הראשונה כבר מחליקה לי הלחי.
"על מה ואיך אני יכול לכעוס עלייך? תפסיקי לבכות ולייסר את עצמך במחשבות."
"בסדר."
"לא בסדר."
"מה לא בסדר? אמרתי שהכול בסדר." אני אומרת בחוסר חשק.
"בואי." הוא אומר לי ומוחץ אותי אליו. החצי חיוך הזה חוזר.
– – –
אנחנו יושבים על הבר.
"את רוצה לשתות?" הוא שואל אותי.
מלא פלאשבקים מתחילים לרוץ לי בראש. מהלילה ההוא. אני לא רוצה להתנשק איתו בסוף הלילה. אני רוצה שהוא פשוט יהיה לידי, חבר.
"קולה." אני אומרת, הוא מרים גבה.
"וואו, את מתנזרת מאלכוהול?" הוא שואל בגיחוך.
"לא. אני רק רוצה קולה." אני צוחקת. הוא מזמין ביקה ואני מקבלת את הקולה שלי.
"מתי הם באים?" אני שואלת אותו ומחפשת בקהל הצפוף את עומרי ויעל. עוד לפני שהוא פותח את הפה אני מזהה אותם, מפלסים את הדרך בתוך הצפיפות המעיקה הזו.
"הי, כמה זמן לא ראיתי אותך!" יעל אומרת ונותנת לי חיבוק מוחץ. עומרי תוקע לה מרפק והם מתלחשים ביניהם במהירות. אני מתחבקת עם עומרי ומחייכת כאילו המילמולים האלה לא היו עליי.
"טוב אמ… אני יוצאת רגע החוצה." אני מתנצלת, לוקחת שלוק מהקולה ומתחילה לצאת עד שחייל נעמד ליד יעל וכורך את הידיים שלו סביבה. אני חוזרת להיות ילדה קטנה, מסיטה את המבט ויוצאת משם במהירות.