על קשתות ושמלות נשף פרק תשעה-עשר

"זה לא יכול להיות נכון" אמר וויליאם בשקט. "ובכן זו האמת לאמיתה. רודפים אחרינו ילד, יותר ממה שתוכל לשאר בכלל." זאק ענה בקוצר רוח. והטיח את כרזות "המבוקש" של שניהם על שולחן המהוגני שניצב בחדרו. "שלושת-אלפים מטבעות זהב?! תמורת ראשי?!" וויליאם צעק בבהלה. "וחמישה תמורת שלי." הוסיף הקפטן. "אתה צריך להתרגל לזה שלמעשים שלך יש תוצאות ילד! צוות השועלים האדומים הוא לא משחק!" הוא אמר. עיניו של וויליאם התרוצצו בבהלה "היית יכול להזהיר אותי!!!" הוא דפק על השולחן הכבד בשתי ידיו "לא יכלתי. כי ידעתי שככה תגיב, אתה לא אדם יציב במיוחד עם לא שמת לב…" זאק רטן. וויליאם שקל להטיח את ראשו של הקפטן בשולחן. "יש לך תוכנית לפחות?! סיכוי קלוש להימנע מההוצאה להורג הפומבית של שנינו?!" הוא שאל ביאוש. זאק חייך חיוך מפחיד מעט. "אכן כן. שהצי יגיע. נילחם כל עוד נפשנו בנו ונקווה לטוב!" הוא אמר בעליצות מוגזמת. "אתה לא שפוי" רטן וויליאם בכעס. ופנה לצאת מחדרו של זאק "ואתה כן?!" הקפטן צעק אחריו.

"אני הולך למות" אמר לעצמו וויליאם ביאוש. הוא ידע שספינתם לא תוכל להתמודד עם התקפה בסדר גודל כזה. ואין שום סיכוי להעלים בזמן קצר שכזה. מחשבותיו נדדו על אנבל. כה טובה הייתה, כה יפה וחכמה. אך זה הסוף של האינטרקציה הנעימה ביניהם. הוא חשב בזמן שהתקדם במסדרונות לעבר חדרו. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת. אחרי הילולת הצהריים אך לפני ארוחת הערב. הספינה בדרך כלל הייתה נדמת כאזור רפאים בשעה זו של היום. אך קולות צחוק הגיעו לאוזניו של וויליאם. הוא זיהה בין היתר את צחוקה המעודן והצלול. רגליו נעו מעצמן לעבר מקןר הקול. במהרה מצא את עצמו מול הדלת שמובילה לסיפון התחתון. הסיפון התחתון היה אזור קטן יחסית, הוא נראה כמין מרפסת המבצבצת מאחורי הספינה. שם נהגו המלחים לשחק משחקי קלפים ולשתות בשעות הצהריים או אחרי ארוחת הערב. וויליאם הצמיד את אוזנו לדלת. "אני משווה ומעלה בחמש" אמר קול שוויליאם זיהה כברי, אחד המלחים הבכירים. "אתה אכן אמיץ ביותר." אמר קול שני וצחק צחוק קטן. ליבו של וויליאם עצר לרגע.
היה זה קולה של אנבל.