אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שלוש-עשרה

~מירנדה~
מי שחושב שלהפוך לקטפולטה אנושית כשאתה תקוע בתוך מונית זה כיף, אז זה לא. בעיקר בגלל שרוב עמד להקיא על החולצה שלי (פעם אחרונה שזה קרה לא יצאתי מהבית שבוע).
כמעט הקאתי בעצמי, אבל בסופו של דבר הסיבובים הפסיקו ואני הייתי הראשונה שיצאתי (או זחלתי).
רוב זחל החוצה והקיא. קונר נראה גם ירוק רק מלהסתכל עליו.
ג'יימי נראתה היחידה שהסיבובים לא השפיעו עליה. היא קפצה מהמונית עם חיוך גדול. "זה היה אדיר! אפשר לעשות את זה עוד פעם?"
קיירו יצא והביט בה כאילו שוקל לחנוק אותה. "לא, אי אפשר."
גם אילנה זינקה מהמונית ורצה לאיפה שהיינו.
"מה את עושה?" שאל רוב.
היא בחנה את הקרקע וקמה. "היה כאן קרב, זרקו כאן משהו כבד מאוד, מכוסה קרח. ניק, מרנה וג'וש נעלמו."
"יש כאן עקבות לאן הם נעלמו?" שאלתי.
היא הרימה גבות והחוותה בידה על העקבות הענקיים שהיו מולנו.

"העקבות נגמרים כאן." נעצרנו כמה קילומטרים מהעקבות הקודמים. הדבר שלקח את ניק, מרנה וג'וש בטח היה ענקי.
"איך דבר גדול כל-כך יכול להיעלם בלי להשאיר עקבות?" שאל רוב.
עצמתי עיניים. הרגשתי שיש משהו מתחת לרגליים שלי.
הוצאתי את החרב שלי ותקעתי אותה באדמה.
"מה את עושה?" שאל קונר.
לא עניתי. דרכתי חזק על הקרקע והיא נפלה לבור.
רוב שרק. "לא רע, מירן."
חייכתי. "אולי כן מגניב להיות בת האדס?"
"לא נראה לי." ג'יימי קפצה לבור. "מי עוד בא להציל את החברים שלנו?"

"אתם יודעים, זה לא כל-כך נורא." אמר קונר.
כולנו הבטנו בו. "מה?"
הוא נראה קצת נבוך. "אני… אני חושב שאני יכול להתמודד עם כל הקטע של החצויים. זה כיף לפחות להיות פעם אחת עם מישהו שמבין אותי."
ג'יימי קרנה כולה. "אתה… אתה רציני?"
הוא הנהן. "הייתי פעם לא רציני לגבי משהו?" הוא פנה אלי עם העיניים החכמות מדי שלו. "איך אתם גילתם שאתה חצויים?"
כולנו שתקנו. אילנה קפצה שפתיים וקיירו מצא סיבה לצבור פער מאחורינו.
הבנתי שגם אני לא יודעת כלום על העבר של החברים שלי. לי ולרוב אין שום דבר להסתיר, אבל אפשר היה לראות שנגיד לקיירו היו חיים קשים, ובזמן האחרון נראה שמרנה מכירה את כל עולם המיתולוגיה.
"חיים של חצויים זה לא משהו שאנחנו אוהבים לדבר עליו." אמרה אילנה לבסוף. "יש כאלה עם חיים יותר קשים מאבא מת."
ג'יימי משכה בכתפייה ובעטה באבנים סביבה. "הוא לא היה אבא טוב במיוחד, פשוט הוא היה המשפחה היחידה שלנו…"
רוב הביט בה במבט של הזדהות. כל החיים שלו עברו בהסתתרות מאימא שלו, עד שנפגשנו ביחד בחטיבה והוא הפך להיות כמעט אח שלי. הוא היה בא לבית שלי, מעולם לא ראיתי את הבית שלו. אני מוכנה להתערב שאימא שלו עוד לא שמה לב שנעלם…
קונר הוציא משהו קטן מכיסו ושיחק איתו. כשהצלחתי לראות בבירור ראיתי שזאת בובה של גלדיאטור.
הוא ראה שהבטתי בבובה וחייך. "אני יודע שזה נראה מטופש, זה פשוט כל מה שנשאר לי מאימא שלי."
חייכתי. הלוואי שלי היה משהו קטן מאבא שלי, אבל האדס הוא לא בדיוק אל סימפטי, מן הסתם הוא חי עם מתים.
רוב נעצר והביט קדימה. "אנשים… מה זה המקום הזה?"
נכנסתי למקום הענקי והבטתי סביב. המקום נראה כמו אצטדיון ענקי, רק עם עצמות.
הזזתי מהר את רגלי כשגיליתי שהיא עמדה על שלד אנושי, של נער בן גילנו. "מה זה באמת המקום הזה?"
אילנה שילבה זרועות ובחנה את המקום. "הזירה של אנטאיוס. נראה לי שנכנסנו למבוך של דיידלוס."