S.H.I.E.L.D.פרק 11 ואחרון!

אני עוצר את המכונית מול בניין דירות קצת מוזנח.
השיחה עם אלכסיס רון וקיילה רצה לי בראש
"אתה חייב לעשות את זה" אלכסיס אמרה במבט רציני, "בהחלט עבר יותר מידי זמן…" רון ישב לידה ואחז בידה בחוזקה, "אתם לא מבינים, זה יותר מסובך ממה שנדמה לכם…" כמעט לחשתי. "שום דבר לא שווה לפרק ככה משפחה, אתה חייב ללכת לשם. אתה אמרת בעצמך, שאתה רוצה לעשות את זה." קיילה הניחה את ידה על כתפי, "אמרתי שנדמה לי שהתת מודע שלי שולח לי מסרים." שפתי נקפצו. "מיילס, יש דברים שצריך לעשות, אני מבטיח לך שאם תלך לשם, לא תתחרט על זה." אמר רון. "אתה אמרת בעצמך, אתה עדיין אוהב אותה, והיא המשפחה היחידה שנשארה לך. אי אפשר לוותר על כזה דבר. אתה צריך לעזוב את הגאווה שלך וללכת לשם. אתה יכול לתאר בכלל כמה היא תשמח שבאת? כמה היא בטח התגעגעה אליך? אתה באמת רוצה לעזוב את ההזדמנות הזאת לתקן את המצב?" הוא סיים. הידיים שלי רעדו, ציוויתי אליהן להפסיק. אבל אלכסיס כבר ראתה את הרעד, עיניה התמלאו רחמים.

והנה אני, מול הבית, מוכן לעלות במדרגות ולדפוק על הדלת. אני פותח את הדלת שמובילה למבואה המעופשת. עציץ פלסטיק ישן היה הקישוט היחיד שאיתר את החדר הקטן וצהוב הקירות. גרם המדרגות ניצב ליד הקיר הימני של החדר, ואני התחלתי לעלות אותו. תוך כדי הליכה אני מסדר קצת את העניבה. כן, אני עדיין לובש חליפה. ככה זה, אחרי שמתרגלים זה דווקא די נוח. קומה ראשונה. שנייה, שלישית, רביעית, אני ממשיך לספור את הקומות עד שאני כבר בקומה העליונה, היא גרה בפנטהאוז. אני דופק על הדלת. אני שומע את הצעדים שלה מתקרבים לעבר הדלת. היא פותחת אותה, הלב שלי עוצר לרגע, היא לובשת מכנסי ג'ינס משופשפים שמכוסים כתמי צבע, וטי שרט זרוקה שכנראה הייתה פעם אדומה. הגבות שלה מתכווצות בעוינות, "לכבוד מה זכיתי בביקור שלך?" היא שואלת בארסיות. "אפשר להיכנס?" אני שואל, משתדל להתעלם מהכעס שלה. במיוחד כי אני מרגיש שהכעס שלי גואה בי. "לא, אבל אני מניחה שתיכנס בכל זאת" היא אומרת במורת רוח, אני מהנהן חומק פנימה. הדירה מלאה בדי ציור וגושי חמר חצי מפוסלים. אני נשען על הקיר. "אתה חושב שאתה יכול פשוט לבוא לכאן להיכנס ולצפות שנהיה בסדר שוב?!" לונה שואלת. העיניים הירוקות-אפורות-תכולות שלה מלאות בזעם. השיער השחור שלה ממסגר את פניה. אנחנו כל כך דומים. הכעס אוחז בי. "אין לך שום סיבה לכעוס עלי ככה לונה!" וכך נסחפתי לתוך הריב הזה "את זאת שעזבת!" אני צועק, לונה מתכווצת מעט במקומה. "היו לי את הסיבות שלי ריי…" הוא אומרת, "אני יודע מה היו הסיבות שלך לונה! אני הייתי שם! היו לי בדיוק את אותן סיבות! את חושבת שאני לא חטפתי אחרי ששלחתי אותך לישון? את חושבת שלי אין צלקות? את חושבת שאני לא בכיתי בשקט?! כדי שאת לא תשמעי ותבכי גם?! אני הייתי שם לונה!" אני ממשיך לצעוק, העיניים שלה נוצצות. "אחרי שנעלמת קנת' שקע בדיכאון, אני שקעתי אחריו. רק שהסיפור של קנת' נגמר פחות טוב! מעולם לא הייתה לי ילדות! כי הגנתי אליכם! הגנתי אליך! ואת עזבת! פשוט-"
"הוא נגע בי ריי…" לונה אומרת. אני מרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגלי "מה?" אני שואל בקול מבולבל. "זו הייתי רק אני. לא יכולתי להגיד לך, פשוט לא יכולתי." היא קורסת על ברכיה ופורצת בבכי. "בגלל זה עזבתי. לא יכולתי להישאר שם." היא מתייפחת
כל השנים האלה… הוא… אני לא מאמין…
אני רוכן לידה ומחבק אותה. היינו ככה הרבה זמן, היא בכתה כל כך הרבה. ואני רק חיבקתי אותה וליטפתי את ראשה. כמו שעשיתי שהיא הייתה קטנה. "אני כל כך מצטער…" לחשתי ברכות, היא רק עצמה את עיניה וחיבקה אותי חזק יותר.