יחפים על החול (רוז&הדוקטור)

אני מרגישה כאילו אני מרחפת, כאילו הכל סביבי הוא בועה אחת גדולה.
הגרון שלי כואב, הגוף, והראש שלי מתפוצץ. כל הקולות האלה, הם לא עוזבים אותי. הם לא יוצאים לי מהראש, הם מחרפנים אותי.
חושך. העיניים שלי נעצמות ונפקחות, אבל כל מה שאני רואה זה חושך.
חושך. שחור.
אני צורחת, זועמת על החלל הריק, על פתיל הזמן שהעביר אותי לכאן. עליהם, על שנתנו לכל זה לקרות.
אני עוצמת את עיניי, ובפעם הראשונה אני לא רואה חושך, אלא אותו, את פניו.
מבלי לשים לב, דמעות מופיעות על לחיי. "חיכיתי כל כך הרבה זמן… כל כך הרבה… רציתי לראות אותך, איך אתה נעלמת…" הושטתי את ידי קדימה והחזרתי אותה אליי. אין טעם, הוא רק דמות במוחי, אלו רק הפנים שלו. הוא מת, מת מזמן, במלחמה הגדולה.
גם אני הייתי שם, עזרתי לו, לחמתי לצידו, אך הוא אקריב את חייו למעני, כדי שאחייה. אבל מה הטעם בכך? אלו מין חיים יש לי בלעדיו?
ישבתי על הרצפה. הכל כל כך שונה מאז, והכי גרוע, זה שאנשים לא זוכרים אותו, את זה שהציל אותם.
"אתה לא יכול לחזור? לפחות רק להגיד להתראות? לפחות להיפרד כמו שצריך…" קולי נשבר. "תמיד לבד, אתה תמיד לבד, לא משתנה, נשאר כמו שאתה, בלי משפחה, חברים… כולם סביבך מתים, נעלמים, ואתה, אתה תמיד מחייך וממשיך הלאה, כאילו כלום לא קרה! כאילו לא כואב לך!" דבריי נבלעו בין הדמעות. רציתי להיות איתו, הבטחתי לו שאני לעולם לא אעזוב אותו.
אבל הוא הלך, השאיר אותי כאן, נתן להם לקחת אותי. בטח מההתחלה הוא תיכנן את כל זה, הוא ידע שאני אחזור, הוא תכנן את זה שהם יחזרו גם כדי לקחת אותי.
"זה לא הוגן!"
אני מושכת את עצמי מין הרצפה, מתחילה ללכת לעבר היציאה. אני נעמדת מול הדלת. מאחוריה יש ים, וחול, והרבה ים וחול. אני יכולה להרגיש את התחושה זאת, כאילו שהוא היה פה, כמו לראות צל של רוח רפאים.
יצאתי מין המתחם, מתחילה ללכת יחפה על החול הרך, בלי מטרה או כיוון, רק ללכת עד שהרגליים ירצו לעצור.
הרוח נושבת סביבי, ואני יכולה לשמוע את הקולות שוב. הם קוראים לי לבוא אליהם, להיות איתם.אני שומעת אותם מאז הטרגדיה שלך, אבל אף אחד מהם לא נשמע כמו קולך.
אני מתקרבת אל המים. הם כל כך שקטים, אינם נעים. אדוות קלות נוצרות בהם עקב דמעותיי.
"רוז,"
ליבי מחסיר פעימה. עיני נפערות וידי מכסות את פי. ידעתי שזה יקרה היום שבו אדמיין לגמרי שאני שומעת את קולך.
"רוז,"
' תפסיק!,' אני רוצה לצרוח, אך המילים נתקעות במוחי. 'תפסיק להישמע כמוהו, מי אתה?'
"רוז,"
הקול הפעם נשמע חזק ממקודם, הוא נשמע יותר מוחשי. אני מסתובבת, מנתקת את מבטי מין המים, אך לא רואה איש. "ידעתי, הקול רק בראשי." אני חוזרת להביט במים וצווחה קטנה נפלטת מפי.
דמותך מופיעה שם.
"רוז, תסתובבי אחורה." אני רוצה לציית לקול, אך גופי קפוא. 'האם יכול להיות שמשאלתי התגשמה? האם הוא חזר אליי?' חשבתי, אך סירבתי להאמין.
יכולתי לשמוע קול גרירת רגליים על החול. "את יודעת," ידיים חמות אחזו במותניי. "מכל המקומות בעולם שלקחתי אותך אליהם, מעולם לא לקחתי אותך אל הים." סנטרו נשען מעט על ראשי, שכן הוא היה יותר גבוה ממני. "חבל, הים הוא דווקא מקום נפלא. אני אוהב את הים, זה מקום מצוין הים, היינו צריכים לבוא לפה לפני." ידיו עולות אל פניי ומנגבות מהן את הדמעות. "את בוכה, למה?"
"למה? אני לא ראיתי אותך משהו כמו… שבעה חודשים, ואתה שואל עכשיו למה?!" לא ידעתי מה להגיד באותו רגע. "למה הופעת רק עכשיו? למה לא יכולת לבוא קודם?" הוא ניתק את עצמו ממני ואני הסתובבתי לעברו. הוא היסס. "אני מצטער, רוז, לא ידעתי מתי יהיה בטוח להגיד לך את זה. לא רציתי להבטיח לך סתם." הוא אמר.
"אבל, אתה לעולם לא מבטיח סתם, אתה זוכר? אתה הבטחת לאמי שאתה תחזיר אותי הביתה, והחזרת, אתה הבטחת שתציל את העולם, והצלת, למה עכשיו, דוקטור, למה עכשיו?" אצבעותיי ליטפו את לחייו.זה היה כל כך מוזר להרגיש אותו שוב. התחושה היתה כאילו…
"כי רוז, עכשיו הצלחתי להחזיר את עצמי לחיים. אני לא מת, אני משתנה, את יודעת את זה כבר, את ראית אותי. הצלחתי לברוח עם הטארדיס, אך המצב שלי היה קשה, אחרי הכל הייתי חצי מת," ציין.
"אבל הפנים שלך אותו דבר, הגוף שלך אותו דבר, מה שונה הפעם?" הבטתי בו בסריקה יותר עמוקה ונעצרתי. "חוץ מזה שאתה יחף." הוא צחק ופרע את שערו.
"אני… אה… מממ…" פיו נפתח ונסגר. הוא התקשה לומר את מה שרצה. "אני… אוהב אותך, רוז טיילר." חייכתי חיוך קטן, ועליתי על קצות אצבעותיי, כורכת את ידיי סביב צווארו של הדוקטור ומצמידה אל שפתיו נשיקה, נשיקה שחיכיתי כל כך הרבה זמן בשבילה.
כשהתנתקנו לבסוף הוא הביט בי, מעט מופתע. "טוב, אני רואה שעדיין יש לי את זה." חבטתי בו קלות ושילבתי את ידי בידו. "אז דוקטור, תעשה לי סיבוב בים?" הוא חייך שוב את חיוכו המוזר מעט. "בשמחה." אמר. כל כך הרבה זמן חיכיתי, בכיתי, צרחתי, רק בשביל לראות אותו שוב, והינה הוא כאן, איתי, ושנינו צועדים על החול יחפים…
זה הרגיש כמו חלום, רק שלא רציתי שהיה חלום.