אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שתים-עשרה

טוב, אז אולי לא התפוצצנו. אבל כן התהפכנו וכמעט נתקענו בשלט חוצות קרוב. אפילו בהתחשב בעובדה שאני חצוי תהיתי איך לא קיבלתי זעזוע מוח.
"מה קורה כאן?!" צעק קיירו, שהתעורר בינתיים. כולם נאנקו ופקחו עיניים.
"צרות." מרנה הצליחה להשתחל החוצה מהמונית ועזרה לי ולג'וש לצאת, רגע לפני שעוד משהו גדול מאוד פגע במונית והעיף אותה רחוק.
"איזה כיף! עוד מפלצות." ג'וש נאנח.
שאגה אנושית למדי נשמעה.
מרנה החווירה. "לא שוב…"
"מה?" אני וג'וש שאלנו ביחד.
"תראו." היא החוותה בידה על המפלצת שמולנו.
בהרבה בחינות אפשר היה להשוות את הענק הזה לקיקלופ… אם היו מתעלמים מהעובדה שהוא כחול.
כל מה שהוא לבש היו תחתונים כחולים, על הצוואר שלו היתה תלויה שרשרת שעשויה מכל דבר קפוא אפשרי: מכונית, אייל קפוא אמיתי, אפילו בניין. כולם לכודים בתוך גוש קרח. התנועות שלו היו מגושמות מאוד, אבל הוא עדיין נראה מאיים למדי בהתחשב שהוא היה כפול מאה מהגודל שלנו. הוא זרק לעברנו עצים קפואים. העור שלו היה כחול והעיניים שלו כחולות כקרח.
"מרנה, הסבר." דרש ג'וש.
"ענק היפרבוראי. הם חיים באלסקה ולרוב שוחרי שלום, אבל במקרים מסוימים (כמו במלחמות שמאלצים אותם להילחם בהן) לא. אני – "
"פגשת אחד לפני הרבה זמן." אני וג'וש נאנחנו והתחמקנו מעוד עץ קרח. הקרל התנפץ על השלט הענקי והעץ פשוט התפוגג.
היא נעצה בנו מבט קטלני. "זאת אשמתי שלא היו לי חיים משעממים?"
"לא, לא." התגלגלתי מעץ וקמתי מהר. "טוב, אני הולך לחסל אותו."
"ניק, לא!" צעקה מרנה, אבל זה היה מאוחר מדי.
רצתי, התחמקי מעוד עץ וקפצתי לגובה ברכו של הענק.
זה קרה כל כך מהר שלא היה לי זמן להגיב. הרגשתי בצניחת הטמפרטורות ונפלתי, כלוא בתוך גוש קרח.