להרוג פרק שבע

נקודת המבט של ג'אז:
הלב שלי פעם בחוזקה, לא יכולתי להאמין למילה הזאת שהייתה כתובה שם באדום.
לפני שהספקתי להבין משהו שמעתי צעדים מחוץ לחדר ומיהרתי לקפוץ החוצה מהחלון כשאני עומדת על אדן החלון שמתחת.
ידעתי שעשיתי בחכמה כשיצאתי משם, אבל אז הבטתי למטה וגיליתי שאני חמש וחצי קומות מעל הקרקע!
נבהלתי אבל שמרתי על קור רוח, ירדתי באטיות לקומה הרביעית ואז לשלישית, שמעתי קולות מאחד החלונות אז מיהרתי לקפוץ למטה ועיקמתי את הרגל, גררתי את עצמי לתוך שיח והתאפקתי שלא לבכות.
מתברר שלא סתם עיקמתי את הרגל, כנראה עיקמתי אותה בצורה ממש רצינית כי האזור התנפח מיד ונעשה אדום, זה ממש כאב אבל נשכתי את השפה.
שמעתי שני אנשים עוברים ומיהרתי לא לזוז.
"אז עכשיו כל המשרד על הרגליים בגלל דון מרטיני ואמילי המבוקשת החדשה הזאת?" שאל אחד מהם.
"כן, חשבנו שאיבדנו את העקבות של דון, עכשיו סופסוף רואים אותו! ועוד מתעסק בסמים… הוא הולך לשבת בכלא בקרוב." אמר השני.
"אבל הוא עכשיו גר בהודו! אין לנו מספיק כסף כדי לפזר על האידיוט הזה!" אמר הראשון.
"מה לא שמעת? הוא בא לבית של אמילי הזאת, ירה בבת שלה! הוא עכשיו בשיקגו, אפילו יש לנו את המלון שבו הוא מתאכסן, רויאל חמש כוכבים!" אמר השני והראשון שרק.
"עשיר הבחור, באיזה חדר הוא?" שאל הראשון והשני צחק ואמר: "זה עדיין לא ידוע."
והם הלכו, שוב הייתה דממה ואני התרוממתי מעט וראיתי שהשטח פנוי, מיהרתי לצאת מהשיחים וצלעתי מאחורי אותם שני אנשים כשאני מתחבאת כל כמה דקת, בסוף התקרבתי אליהם מספיק ויריתי באחד, השני הסתובב אלי ואני כיוונתי אליו אקדח ואמרתי: "אתה נכנס עכשיו לאוטו שלך ומסתיר אותי במושב האחורי! מהר!"
הוא מיהר להיכנס לרכב שלו ואני נשכבתי במושב האחורי כשהאקדח שלי מוכן, הוא התניע ונסע לכיוון השער. לא שמעתי אותו מדבר בקול רם אבל שמעתי אותו לוחש משהו חשוד לשומר, בשנייה שהדלת של המושב האחורי נפתחה יריתי לשומר ביד ואז בראש, מיהרתי לקפוץ החוצה מתוך הרכב ויריתי בנהג הבוגדני שצנח מיד החוצה בתוך שלולית של דם, יריתי לכיוון השומר השני ומיהרתי לרוץ משם מהר ככל שהרגל אפשרה לי.
הגעתי חזרה לאותה התפצלות, ידעתי שאני חייבת לחזור הביתה ולקחת אוטובוס לשיקגו, אבל ההיגיון שלי אמר לי שאולי אני נעדרת, ואולי, אם אמא שלי לא הבינה או מצאה את המסר שלי, אני יכולה להיות מבוקשת על ידי הרשויות.
פניתי לדרך השנייה, לא ממש ידעתי לאן היא מובילה אבל ההיגיון ושיעורי הגיאוגרפיה המשעממים הודיעו לי שרוב הסיכויים שזו הדרך לוושינגטון.
השמיים התחילו להתענן, העננים האפורים הקלילים שכיסו מעט את השמש קודם עכשיו היו רבים מאוד וגשם כבד התחיל לרדת, רוחות נשבו והיה לי קר אבל המטרה שלי הייתה להרוג את דון ואז להזהיר את אמא שלי, וכשאני מחליטה שיש לי מטרה אף אחד לא יסית אותי ממנה!
בלי להביט לאחור פתחתי בריצה לעבר העתיד.