ויקום הגזר

יום חמישי ה 15 באפריל 2010 יומן הקפטן

היום אנו מפליגים באותו נהר- שבו הפלגנו במהלך 24 שנים האחרונות.
הנהר נמתח לאורח חיי כאילו היה הזמן עצמו- ללא התחלה וללא סוף, מלא בעיוותים שנגרמים בעקבות הנאות מזדמנות או רגעי כאב חולפים- כמו שאמר הבחור עם השער הלבן שנראה כאילו שיחק עם המזלג והשקע- הכל יחסי.
גם הנהר הוא כזה, הקטעים הרגועים שבו אשר על גדותיו ישנם עצי פרי, בע"ח רגועים שוכבים בשמש החמימה ומזינים את גופם בכל סגולותיו של כדור האש המרוחק. ילידות אשר דואגות לכבסים מנופפות לנו לשלום בחלופנו על פניהן המחויכות ושולחות לנו ברכות שלום בשפה שאין אנו מבינים. 24 שנה ועדיין איני מתיימר להבין את הניב השבטי אשר ממוקם לכל אורך הנהר. רגעים אלו חולפים מהר מידי לדעת כל אנשי הצוות , כאילו אוגר קטן עם חיוך מרושע על הפנים אינו יכול לראותנו נהנים מחליט להאיץ את סיבובי הגלגל שעליו מיקם אותו אלוהים וכך אנו מתקדמים מהר יותר על ציר הזמן, והחוויות הטובות נשארות מאחור.
לעומת זאת, בניגוד לרגעי הסבל שחש האוגר כשהוא צופה בצוות המאושר, כאשר הוא מזהה עצבות, חרדה או שעמום – נוטה הזמן להתארך ולהיגרר כמעט כאילו החליט האוגר לצאת להפסקת קפה. אני מוכן להישבע שיותר מפעם אחת ,במצב שעמום קיצוני שכל הצוות שוכב על הסיפון בחוסר מעש , זיהיתי את זרימת הנהר משתנה, והספינה אשר נתונה לחסדי הזרם החלה לעלות ,בעל כורחה, במעלה הנהר.כאילו ניצל האוגר את היעדרותו של אלוהים ושינה לגמרי את כיוון ריצתו וכך נמתחו רגעי שעמום אלה עד אין קץ.
נראה לי שזה זמן טוב להציג את עצמי- עדיין אין לי שם.
"מייק" .
טוב אז הרגע קיבלתי שם. מוזר קמעה אבל אני לא אתווכח איתו.אגב, איתו זה הבחור שיושב מול המחשב ומספר את סיפורו. בד"כ אין לי בעיה איתו הרי בד"כ הוא דואג לי לתפקידם מאוד מעניינים, יהיו שיגידו איש חיל אבל זה לא אני. זה הוא אשר מוצא לי תכונות כישרונות קונפליקטים אהבות ושנאות. זה לא שאין לי מילה בעניין אבל בד"כ כל הסיפורים שלו נגמרים בזה שידי על העליונה- ( האמת היא שהסיפורים כמעט אף פעם לא נגמרים , לא בגלל חוסר כישרון אלה במחסור רציני בריכוז – הבחור מתנהג כמו ילד בן 5 – ואינו יכול לסיים…)
אווץ' –
" נו באמת , מה חשבת שיקרה".
טוב כמו שכבר אמרתי ,לפני שנפל עלי סוס פוני מנוקד בכחול וירוק, אנחנו בנהר ואני רואה שמשהו הולך להתרחש בגלל הברק שלו בעניים- כאילו הגלגלים מסתובבים ומחפשים טוויסט בעלילה.
ישבתי במשרדי עוד כמה רגעים והבטתי בפוני מכרסם את כל אוסף הבולים שלא ידעתי שיש לי, כשגמלה החלטה בליבי.
ידעתי שהוא עוקב אחרי אז נמנעתי מתנועות חדות,כדי שלא יחשוד, ובנונשלנטיות ליטפתי את הפוני בדרכי לסיפון העליון.
עד שהגעתי לסיפון כבר עמדה בראשי התוכנית כולה-" ויקום הגזר". אבל עכשיו הקטע הקשה – איך אני מעביר לצוות המנומנם את הפקודה מבלי ש הוא יחשוד בדבר. החלק הזה בתוכנית עדיין דרש שיפור. טוב, בואו נחשוב על זה מההתחלה- איך מכריעים אויב?- ממה שלמדתי בבית הספר בספרטה עלי לשים דגש לנק' תורפה.
הנק' שלו לא היו כ"כ סמויות – הרי כולם הכירו את חיבתו היתרה לבנות המין היפה ולדברים מהירים ויקרים.ואז זה נפל עליי, אני יודע בדיוק איך לנצח אותו במשחקון הקטן הזה.
הספינה התנהלה לאיטה במורד הזרם כשהצוות המשועמם שכב על הסיפון בחוסר מעש לאחר שסיימו את מטלות הבוקר שלהם. היו סוגים שונים של משועממים וההבדלים בינם נראו היטב. היו את המשועממים הפעלתנים אלו שבכל רגע פנוי החלו לעשות פקלים ולהניף חביות רום מעל הראש. היו אלו שיישבו וקראו ספרים על נושאים שונים – הרי אחרי 24 שנה נגמרו כל הנושאים המעניינים ונשארו רק שירה וציורים מימי הביניים. והיו אלו שאכלו ואכלו ואכלו.
אתם יכולים לנחש את ההבדלים הפיזיולוגים בין הקבוצות- חכמים, חזקים ושמנים בהתאמה.
לפתע נשמעה שריקה אדירה שכינסה את כל הצוות לסיפון העליון- לקפטן היה מה להגיד.בדרך לסיפון העליון ראו הצוות את הקפטן מביט לגדה וצועק –"ווואוו קלטו את זאת.." וכל המעורבים בעניין (לרבות המספר) הסבו מבטם לגדה הקרובה ועליה ראו חיזיון שלא מן העולם הזה – כאליו מיטב המוחות הספרותיים עמלו במשך שנים כדי לתאר את , הספק אישה ספק נערה, השעונה לנגד הפרארי הכסופה, וכל מה שעלה בידיהם לומר –וזאת לאחר שגלגלו את לשונותיהם חזרה מן הרצפה- היה ואוו… . אותה נערה הסירה את משקפי השמש כדי להביט לעבר בחבורת הקופים שהחלה לצווח למראה הקסום.
לפתע נשמעה עוד שריקה אבל פחותה בעוצמתה מהראשונה. אבל נראה שלנערה לא היה אכפת מהצליל הצורם. כאילו נפלה החלטה לעשות כל מה שיידרש על מנת למשוך את תשומת ליבם של הבבונים. המביט מהצד עלול היה לחשוב שהו נכנס לסרט שהגיבורה המכוערת- אחרי MAKEOVER עצבני, נכנסת למסך בפעם הראשונה. היא נראתה כ"כ טוב שהחלטתי להעניק לה פסקה משלה.
כל הצוות נאלם דום למראה. נעלי העקב השחורות אשר הכילו רגליים אלגנטיות לאין שיעור. מעל הנעלים נמתחו זוג רגלים ארוכים אשר נגדעו בערוב ימיהם ע"י וחצאית מיני שחורה שלא השאירה הרבה מקום לדמיון. מעל לרגלים שנראו כאילו עוצבו בידי רב אמן שלא יכול היה לחשוב על יחסים יותר טובים בין הרכות לעוצמה, לבשה חולצה אלגנטית לבנה אשר נמתחה על כמורי גופה כאילו הייתה חלק אינטגראלי מעורה . הנערה " ניקול" הייתה מודעת לכוח שלה על בני המין החזק החליטה לא להשאיר דבר ליד המקרה והתירה את הכפתור העליון בחולצתה – וחשפה חזיית תחרה אדומה ומחשוף שלא היה מבייש אף נערת אמצע בשום מגזין נחשב. ניקול שעדיין לא השתמשה בכל הקלפים שבאמתחתה החלה מפזרת שערה לרוח הקרירה שנשבה. מה ששיווה לה מראה של תלמידת תיכון חצופה( מעל 18 כמובן) שרק היית רוצה לקחת הביתה וללמדה לקח.
עכשיו אחרי שניקול השתמשה בכל כישוריה החזותיים, קיבלה מבט מבולבל על פניה –" מה לעזא.." הגברים אפילו לא הביטו לכיוונה " מה הולך שם" התקרבתי בדיוק בזמן כשהקפטן –" כלום הבינו את תפקידם"?
"כן קפטן" ענה הצוות פה אחד.
כעבור זמן זה ניתן היה לזהות שוב מצב שעמום על הספינה. אנשים אכלו קראו והניפו חביות מלאות בנוזל המשכר מעל ראשם.
אני לא באמת יודע מה קורה פה, אני מביט סביבי ומזהה חבית רום דולפת על השולחן עבודה- זה יכול להסביר את כאב הראש הפתאומי שתקף אותי באמצע הסיפור. אני מנסה להישאר ער אבל מוצא זאת כמעט בלתי אפשרי. הדבר האחרון שאני רואה הוא שתי ידיים מטונפות אוחזות בשורות הסיפור ומושכות את בעליהם מעלה אליי…
ואז התעלפתי.
אני לא בטוח כמה זמן עבר מאז, אבל תנו לי לעדכן אתכם בכמה חידושים שהתרחשו שהייתי מעולף. אני נמצא בדירתי הקטנה, עם חבית רום דולפת שוכבת על הדלפק לצידי , מוקף בלא פחות משלושה פיראטים עצבניים למראה שוכבים על השטיח הפרסי שקיבלתי מאמי. לוגמים ממה שככל הנראה היו 3 כוסות המקיאטו האחרונות שלי.
" תראו, תראו, מי סופסופ חזר אלינו" אמר אחד הפירטים שנראה כאילו היה ניצב בסרט 300.
"שמע אנחנו מצטערים שסיימנו לך את הקפה אבל על הספינה כל מה שיש זה מים ורום" הוא הגיב אחרי נתתי מבט בוחן בכוס שבידו.
"מה אתם עושים פה "? שאלתי לתדהמתי
"ובכן, רצינו לשנות משהו בסיפור . הרי לא הגיוני ש 24 שנה אנו מפליגים בחוסר מעש בנהר המזורגג הזה. אתה בן כמה אתה" הקיש
"בן 24" עניתי בחוסר רצון מאחר והבנתי לאן הוא חותר
" לך יש חיים שלמים, אתה יוצא בבוקר מהבית פוגש אנשים, חווה חוויות לומד, חוגג, שותה אוכל אוהב נאהב.ולנו, מה יש לנו כל בוקר קמים עושים מטלות בוקר ופשוט רובצים."
'לך תסביר מטאפורה לדמות ספרותית' חשבתי לעצמי
" תשמע זה לא ככה, הספינה באה להציג את החיים שלי כל מה שקורה לכם בעצם מתרחש בחיי"
הפירט הביט בי במבט מבולבל ונראה כאילו חשב על הדברים.
"טוב" פתח ושלף את חרבו "אנחנו לא אוהבים את זה, החלטנו לשים לזה סוף"
בהלה מילאה את ליבי " מה לעזאזל ניסגר איתך אתה לא יכול להרוג אותי אני יצרתי אותך" טענתי כשמיקמתי את השולחן ביני לבין הפירט.
" לא אותך אנחנו מחפשים " אמר ,קרב למחשב והחל לחזור אחורה בסיפור.
לא היה לו שום סיכוי. האוגר המסכן לא ציפה לפירט שיגיע מאחוריו ויאחז בחרב הענקית. כשהניף הפירט את חרבו כדי להכות במכרסם, עצר האוגר והביט לאחור
"אתה לא באמת רוצה לעשות זאת" אמר
" אני חייב" השיב הפירט ": אתה מאמלל את חיינו.כל זמן שאנו נהנים אתה מריץ מהר, ובזמני מועקה זוחל לאיטך"
" אולי נוכל להגיע להסדר כלשהו" אמר האוגר עם ניצוץ בעיניו
"אני לא מנהל משא ומתן עם טרוריסטים" אמר אך מייד חזר בו
" למה לעזאזל אמרתי את זה" "מה אתה רוצה?"
"חסה" השיב מייד האוגר ונימק "כל מה שאני אוכל פה זה גזר ונמאס לי"
"ובתמורה" שאל הפירט " בתמורה אני אעביר זמנים קשים מהר וזמנים טובים לאט"
הפירט עצר וחשב, הוריד אט אט את חרבו חזרה למקומה הטבעי הסתובב ואמר כשגבו אל האוגר –" אל תשכח שאני יכול לחזור לכאן" ויצא דרך השורות הכתובות שבמסכי.
ובקשר אלייך קרב אלי עד שהבל פיו יצר הדים על זגוגיות משקפי.
" אין סיכוי שאתה יוצר עוד רגעים משעממים כאלה , מובן,מעכשיו הכל רק מסיבות כיף וצחוקים"
הבטתי בעיניו הירוקות שנראו כאילו יכלו לנשוף אש לו רק יכלו
"ברור" אמרתי
"ואל תשכח גם לפה אנחנו יכולים לחזור" אמר בדרכו אל המסך וחבריו מאחוריו.
אחרי שנייה נעלמו שלושתם שוב בין השורות.
כשהכוח החלוץ שב לספינה כולם בירכו אותם על עבודה שנעשתה כהלכה.
את הספינה בקושי היה אפשר לזהות קולות מוסיקה בקעו מעמדת התקליטן על הסיפון העליון המוני אנשים, בעיקר נשים, הקיפו את הבר שמוקם על הסיפון הראשי- כולם אוחזים בקבוקי בירה וכוסות מוחיטו.
"ואאאאאאווווווווווווווווווווו" צרחו הצוות החלוץ "הצלחנו" והצטרפו למסיבה שנמשכה עד אור הבוקר .
כשהתעורר הצוות עם האנגואובר ולא הבין מה קרה – הכל חזר לקדמותו. ללא זכר לנשים למוסיקה או לאלכוהול. הם הביטו למעלה והפנו אצבע מאשימה לכיווני אך ללא הועיל.