הנשיכה – פרק 1

עברה שנה מאז שננשכתי. אני עדיין עובר ליד הבית שהיה שלי, משאיר מסרים לאבא ואמא.
בחלקם כתוב שאני בסדר, באחרים כתוב עד כמה אני מתגעגע אליהם אבל יש עניין מסובך שאני לא יכול לפתור. היו פעמים שאבא חיכה לי בחוץ כדי לגרור אותי הביתה ברגע שאני שם פתק, אבל אז פשוט "הענשתי" אותם והפתקים לא הגיעו. זה היה יותר עונש בשבילי, אבל בסוף הוא הפסיק לחכות, והפתקים הגיעו. "לפעמים הם היו כותבים לי תשובות. אלה היו הנחמות היחידות שלי.
מצאתי להקת זאבים ביער שהגעתי אליו. הם לא בדיוק קיבלו אותי בברכה, אבל סוף סוף היה לי מקום לגור בו עם עוד אנשים. לא מצאתי ביניהם את הזאב שנשך אותי. רציתי לנקום בו, אבל עם הזמן זה חלף לי. היה משהו אחר שרציתי לטפל בו. לא יכולתי להזכיר את הנושא ליד הזאבים האחרים, הם לא יבינו אותי, וכנראה שגם יגידו לי שזה לא אפשרי. מהרגע שהגעתי אליהם הם חינכו אותי שהשינוי הזה הוא ברכה, מתנה של ממש. רציתי לצחוק להם בפרצוף, אבל לא העזתי כי, נו טוב, הם אלה שמחליטים אם אני אשאר עם הלהקה או לא. המתנה הזאת הרסה לי את החיים. עכשיו אין חיבוק של אמא. אפילו לנזיפות של אבא אני מתגעגע. אבל המתנה הזאת תיעלם ברגע שאמצא את הפיתרון. אני מחפש תרופה להשתנות. משהו שיחזיר אותי להיות אדם – לתמיד. אני אוהב להיות אנושי. אוהב אוהב אוהב.
כשאני הופך לזאב, אני כבר לא דניאל. ודניאל הוא אני. זה לא טבעי שדניאל מופרד מגופי בצורה שכזאת.
כבר עלו במוחי כמה תאוריות. אבל אני יכול לנסות רק תיאוריה אחת בחודש, בזמן הירח מלא.
אני מקווה שאני אגיע הביתה עוד השנה. אני ו….. אריקה.

אריקה היא ילדה בגילי מהלהקה. היא זאת שהובילה אותי אליהם, שכנעה אותם שאני ראוי להתייחסות. היא סיפרה לי בסוד שגם היא לא אוהבת להיות זאבה. היא הפכה להיות להיות אשת הסודות שלי ואני איש הסודות שלה. בחיים לא נפתחתי ככה בפניי מישהו. אני חייב לה.