אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק אחד-עשרה

הערב כבר הגיע. כולם נרדמו חוץ ממני ומקיירו (תהיתי איך כולם מצליחים לישון עם הנהיגה של קיירו).
"לך לישון. אני רוצה לעשות תאונה." העיניים של קיירו היו אדומות, אבל ידעתי שהוא יעדיף למות מאשר להודות שהוא עייף (לא… אבל להכריח אותי לשמור באיומים לא אכפת לו).
"כן, זאת יופי של דרך להירדם. אני יכול להפסיק לספור כבשים." הוא אפילו לא חייך.
"אני ממש לא מתכוון לספר לך סיפור ולתת לך נשיקת לילה טוב."
נרעדתי. "כן… אני אנסה לישון."
בעטתי את רוב מהמושב שלי. הוא נפל לרצפת המונית.
"ניק…" מלמל קיירו.
"כן?"
הוא הסתובב לרגע וחייך אלי. "יופי של מהלך קודם. אתה למדתי ממני היטב."
גלגלתי עיניים. "לילה טוב."
ונרדמתי.

אם אתם לא חצויים, כיף לכם. אתם לא צריכים לחלום חלומות מזוויעים על העתיד שלכם.
הייתי במערה מתחת לאדמה עם ג'וש ומרנה, האור הקלוש של החרבות שלנו היה הדבר היחיד שעזר לנו לראות.
"תיזהרו." לחשה מרנה. "כל המערה הזאת יכולה להתפרק בשנייה."
"תודה רבה על שהזכרת לי." מלמל ג'וש. אפילו באור הקלוש יכולתי לראות שהוא עומד להשתגע. הוא קלסטרופובי.
הלכנו על קצות האצבעות. היתה לי בראש תמונה של קיירו, אם הוא היה פה היינו מתים מזמן.
נשמתי לרווחה. "נראה לי שהכול ב – "
לא הספקתי לגמור. קול פיצוץ נוראי נשמע, והמערה קרסה.

קמתי מיד, מזיע כולי. הדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל הצידה. מרנה נחרה קלות: מין שאיפה חמודה עם הפה.
הבטתי מעבר לחלון. המונית נעצרה בכביש הראשי וקיירו נרדם עם הראש על ההגה. הוא נחר כמו שהוא מחסל מפלצות: באכזריות.
עדיין נשמתי במהירות, מנסה לייצב את דופק ליבי. הרבה זמן לא היו לי חלומות והחזרה שלהם היו מלחיצים כבר יותר מהיעדרם.
"מה…?" שמעתי קול. ג'וש התעורר.
"ג'וש! היה לי חלום."
הוא שפשף מהר את עיניו והקשיב כשסיפרתי על החלום. כשגמרתי הוא בלע רוק. "אבל מה היה המקום הזה?"
חשבתי על לוס אנג'לס, החרמש של קרונוס לא הדבר המיתולוגי היחיד שנמצא שם.
"אוי, זה לא טוב." ג'וש כנראה הצליח להבין מה משמעות הבעת הפנים שלי. "כדאי שנספר למרנה?"
הבטתי בה. היא מלמלה משהו בשנתה והתהפכה. "לא. לא צריך."
הוא הנהן. "אז מה לדעתך זה אומר?"
משכתי בכתפיי. "אני לא יודע, אבל אנחנו צריכים להיזהר."
ראיתי שהוא לחוץ. רק הידיעה שהוא יהיה תקוע במקום קטן וסגור מתחת לאדמה הלחיץ אותו. "טוב… אולי כדאי שנצבור קצת כוח לפני המוות שלנו?"
נאנחתי והנהנתי. "בוא ננסה לישון. אם יהיה לנו מזל נצליח להישאר בחיים עד הבוקר."

וכמובן, שלא הצלחנו להירדם. ג'וש הצליח להפעיל את הרדיו וככה לפחות לא ישבנו בשתיקה.
ג'וש צחק לרגע. "מי שכתב את האלה לא יודע כלום."
חייכתי. "נראה אותו עם חיים של חצוי."
"חבר'ה, אתם ערים?" ג'וש סגר את הרדיו. מרנה פיהקה והתיישבה.
"בוקר טוב." אמרתי.
"מה השעה?"
"חמש בבוקר."
היא פיהקה שוב, ואנחנו פיהקנו אחריה.
"לכו לישון, אתם בסדר?"
הבטתי בג'וש וסימנתי לו לשתוק, אבל ברור שהוא לא היה יכול להסתיר את המידע שלנו ממרנה. "מרנה, לניק היה… חלום קודם…"
העייפות נעלמה ממנה. "אני מקשיבה."
ג'וש סיפר לה בקצרה, אני הייתי עסוק בלהשגיח. ממש לא רציתי שמישהו יתעורר עכשיו.
גם אחרי סוף הסיפור היא שמרה על חזות רגוע. זה קצת הפתיע אותי. "הדבר הטוב שזה אומר שלפחות נגיע ללוס אנג'לס בחיים."
"כן… זאת תהיה קצת בעיה." אמר ג'וש.
משהו כבד פגע במונית, והיא התפוצצה.