פחית הנפט פרק 5 (כדאי לכם ממש לקרוא)

-המשך-
"וואווווו! יאסווווווווווווווווווו! אנחנו מתחילים את המסע ווהו! אני אציל את כדור הארץ! כל מי שחשב שאני לא אצליח שיאכל ת'לב שלו! יאסוווווווו" צעקתי בקול נרגש כאני ואלכס צעדנו לעבר המכונית של אביו. "שיואו! מה את כל כך מתרגשת! זה כולה נוסעים לשדה תעופה!! בחיאת! את עדין לא הצלת כלום! ותפסיקי לצרוח את עוד רגע עושה רעידת אדמה תרגעי!" אמר אלכס מותש מהצעקות שלי. "הורס שמחות" החזרתי לו.
נכנסנו למכונית וסגרנו את הדלת. אבא של אלכס, ג'ון, נכנס למכונית. "ובכן ילדים, לאן אתם צריכים להגיע? אני מכווה שזה קרוב, יש לי ישיבה עוד מעט!" אמר ג'ון. "לשדה התעופה אבא" אמר אלכס. ג'ון לבש מבט נדהם. "בשביל מה?" שאל. נלחצתי, אסור לגלות! אחרת הוא יגלה להורים שלי!. אלכס כאילו קרא את מחשבותיי, ומיד המציא תשובה:" אני רוצה לטוס איתה לטקסס, זאת מתנת יום ההולדת שלה". "אה! אתה יודע טוב מאוד על האמצעים שיש לך, נכון בן?" שאל ג'ון בחביבות ושפשף את שיער בנו. אלכס הסתכל עליו במבט שאומר: אבא אתה מביך אותי! ואם תמשיך אני אברח מהבית!!!
ג'ון ראה את המבט ואמר:" עם מבטים היו יכולים להרוג…". פלטתי צחקוק. "טוב מתי נוסעים?" שאל אלכס ושינה נושא. "עכשיו" אמר ג'ון, והתניעָ את הג'יפ. אני ואלכס ישבנו מאחור (המושב הכי כיפי).
-כעבור חצי שעה-
הבטתי במראות המתחלפים בחלון. ראיתי את כל הבוץ, שהג'יפ נסע עליו כאילו הוא נוסע על אדמה רגילה.
בזמן שלנו, אנשים נוסעים רק בג'יפים, או באופני שטח (בעיקר באופני שטח בגלל איכות הסביבה… עלק!)
לא להרבה אנשים יש ג'יפים אבל בגלל שג'ון הוא ראש העיר, הכי נחמד שהיה לנו, הוא קיבל ג'יפ.
ראיתי שלט קלקר עקום שכתוב עליו:' שדה תעופה חופין (שם העיר שלנו), 10 ק"מ.'
הערתי את אלכס מהרהוריו ולחשתי באזנו בהתרגשות:" עוד רגע מגיעים בנאדם!" "אחלה". הוא לחש חזרה. "הכל מוכן? הדרכונים והדברים לטיסה?" לחשתי שוב. "כע! לא לדאוג" הוא ענה, וחזר למחשבותיו.
לאחר כמה דקות הגענו. לא הסתרתי את השמחה שלי וצעקתי שוב:"יאסו!".
ג'ון שמע אותי ואמר:" מתרגשת מה?" והוסיף:" טוב, אלכס אני סומך עליך שתדע מה צריך לעשות, הייתָ כאן מספיק פעמים בשביל לדעת, הא בן?". "כן, אבא" ענה אלכס בחשש שג'ון יביך אותו שוב. פתחתי את דלת הג'יפ, לקחתי את התיק ויצאתי לשדה התעופה. אלכס הגיע אחרי וג'ון נסע. "טוב מה עושים עכשיו?" שאלתי. "צריך ללכת לכחת את הכרטיסים מהקופה הראשית" אמר אלכס, נראה כאילו יש לו די ניסיון. הלכנו לעבר הכופה הראשית, אלכס צועד לפני. הוא גם הגיעָ לפני ואמר:" אוי לא!". "מה ק-" אמרתי ואז ראיתי את התור הארוך מאוד, מאוד, מאוד הזה ליפני הקופה. חטפתי את השוק של החיים שלי. "נו באמת, עד שהתור הזה יגמר כבר כל אסיה תוחשך" אמרתי ביאוש. "כן זה די נכון" הסכים איתי אלכס. ניסינו להידחק בין האנשים אבל אז משהו שם לב לאלכס ואמר:"הנה הבן של ראש העיר!" וכולם פינו לנו מקום. בחיוך נבוך התקדם אלכס קדימה ואני אחריו. "אני רוצה לקנות משהו בדיוטי פרי" אמרתי לאלכס. הוא הנהן לי בראשו והתקדם עוד קצת לעבר הקופה. הוצאתי כמה שטרות מהתיק והתקדמתי לעבר הדיוטי פרי. קניתי פרוזן יוגורט וישבתי לאכול. שמעתי רעש משונה. הסתכלתי מסביבי אבל לא ראיתי שום דבר. הרעש נשמע כמו לחשושים. לא הבנתי מה קורה כשפתאום יד חזקה כיסתה לי את הפה, ויד שנייה החזיקה לי את שני הידיים. ניסיתי להאבק אבל הרגשתי שאני יורדת למטה. התיק ופרוזן היוגורט נשארו על הספסל, ירדתי עוד למטה. פתאום נהיה חושך וריח מגעיל היה באוויר.
שמעתי לחשושים וציר שנסגר. ניסיתי להסתכל למעלה, אבל היד שחסמה את הפה שלי הורידה לי חזרה את הראש. שמעתי צעקות קלושות מבחוץ:" ענבל? ענבל איפה את?!". 'אלכס!' חשבתי בליבי. שמעתי גם קול של מים זורמים, ציוץ של עכברים, ועוד לחשושים. אמצתי את עייני אבל לא ראיתי שום דבר בחשכה. משהוא גרר אותי.
'מה קורה כאן?" חשבתי בליבי. הושיבו אותי על כיסא, הרגשתי שמשהו נכרך מסביב גופי ומסביב פני.
ואז נדלק האור.

המשך יבוא….