להרוג פרק שש, תקראו בבקשה!

נקודת המבט של אמילי:
היה כבר צהריים, שעה מאוד מאוחרת, וג'אז עדיין לא יצאה מהחדר.
תהיתי אם אולי קשה עם העובדה שאני נשואה סופסוף, היא התרגלה לזה שאני אם חד הורית ואני חושבת שעמוק בפנים היא אולי אפילו אהבה את זה, אבל מצד שני ידעתי שלא מתאים לה לפספס בית ספר, היא בחיים לא הייתה נשארת בחדר כל כך הרבה זמן.
"בני, תגיד, ראית את ג'אז?" שאלתי את בני שנכנס לסלון בבוקסר, השיער שלו היה פרוע והיה ברור שהוא רק עכשיו התעורר.
"לא, לא ראיתי אותה מאז אתמול. אבל מוקדם בבוקר שמעתי קולות, הלכתי לשירותים ושמעתי את הדלת נסגרת, חשבתי שבטח דמיינתי, בדקת בחדר שלה?" שאל בני ואני נכנסתי ללחץ.
"לא, אני אלך לבדוק מיד, בוא איתי בני!" אמרתי ומשכתי אותו אחרי כשאני זונחת את הסרט המדהים והיפה שראיתי במשך שעה וחצי.
עלינו לחדר שלה ביחד, כשהלב שלי פועם במהירות אדירה, הרגשתי כל כך לחוצה, האם חטפו אותה?
החדר שלה היה מבולגן, החלונות היו סגורים ותכולת הארון שלה פוזרה בכל החדר, על המיטה ליד הדובי הקטן שלה מכיתה ג' היה פתק, חטפתי אותו מיד והתחלתי לקרוא.
"היא אומרת שלא נדאג אבל היא ברחה מהבית, אבל הכל בסדר? איך הכל בסדר?!" צעק בני ואני הסכמתי איתו.
"היא אמרה לעבור לקנדה, נקשיב לה בני?" שאלתי את בני ברוגע מסוים, אם היא אמרה שהיא בסדר אז אין סיבה לדאגה, היא בטוח בסדר.
למרות שההיגיון הבריא שלי אמר לי שזה לא נכון.
"אני חושב שכן, היא בטוחה שנהיה שם כשהיא תחזור, כמה זמן שזה לא ייקח היא מצפה לנו, ואנחנו נקשיב ונצפה לה בחזרה!" אמר בני והפתיע אותי לחלוטין, הוא יצא מהחדר בסערה ואני הלכתי לסלון, שמעתי אותו פותח ארונות ומגירות, מכניס דברים למזוודות ומתנשף מהמאמץ.
כעבור חמש דקות הוא ירד חזרה לסלון ולקח את מפתחות האוטו מהשולחן, הוא יצא החוצה ומהחלון ראיתי אותו מכניס שני מזוודות גדולות לתוך תא המטען של האוטו וקורא לי לצאת.
לא היססתי, שמתי נעליים ויצאתי, כשאני בפיג'מה והוא בבוקסר יצאנו לדרך.
למרות הרגשת המבוכה שלי ואולי תחושה שאני טועה, הרגשתי ממש טוב כשבני יצא מהעיר ועלה על הכביש המהיר לקנדה, הרגשתי משום מה שזה נכון לנו לעשות מה שג'אז אמרה, לא אמרתי מילה וגם בני לא, אבל שנינו חייכנו חיוכים טיפשיים ועמוק בפנים שמחנו על המעבר הזה.