הכובען המטורף- חלק שלישי

אותן פנים יפות תואר, אותן עיניים נוצצות, ואותו כובע מהודר ששערות ראשו החומות מבצבצות מתחתיו- זה הבחור שבא אלי אתמול בערב.
" מה הקטע?" שאלתי אותו, וניסיתי להראות כמה שיותר לא מרוצה מהמצב, כדי שיבין שכדאי לו מאוד להחזיר אותי לביתי מיד.
הוא רק חייך אלי בנעימות וענה, " אמרו לך פעם שאת מאוד יפה כשאת כועסת?"
זה רק הכעיס אותי יותר, " בבקשה תגיד לי שלא ניסית להתחיל איתי." אמרתי.
" אני לא." הוא ענה.
" מה אתה רוצה?" נעצתי בו את מבטי ברוגז.
" אני לא מבין מה קרה," אמר. " את הסכמת לעזור לי, למה את כועסת על כך?"
" אני שאלתי אותך שאלה- מה אתה רוצה?" חזרתי על עצמי.
" אני זקוק לעזרה." ענה. " עברתי הרבה מאוד אנשים, ואת היחידה שהסכימה לעזור לי."
המבט שלו היה נראה כל כך חסר אונים, ומשום מה התחלתי לרחם עליו במובן מסויים, אף על פי שלא ידעתי למה.
" אני מצטערת, אבל זה לא מתאים לי." עניתי, קמתי מהכסא במעט היסוס והלכתי לכיוון דלת הקרון.
" מהרגע הזה אין לך דרך חזרה, סופיה." הוא קרא אלי. רק רציתי ללכת, כלל לא היה לי אכפת שהוא יודע איך קוראים לי.
" תנסה אותי." התגריתי בו ופתחתי את הדלת.
הרגשתי איך אני נסחבת החוצה בחוזקה, מנסה להיאחז חזק בדלת כדי לא לעוף החוצה. מולי אני רואה רק ריק חלל שחור, מצופה כוכבים זוהרים וקטנים, ואני בקושי מצליחה לנשום.
ידו תפסה את זרועי בחוזקה והוא משך אותי חזרה אל הקרון, זורק אותי לעבר הרצפה ואני מנסה לשמור על שיווי משקל כדי לא ליפול. הוא טרק את הדלת מיד.
" מה- מה זה היה?" שאלתי, מנסה להסדיר את נשימתי.
" לעולם, לעולם, אבל לעולם שלא תעזי לפתוח את הדלת בזמן נסיעה!" הוא תקף אותי בכעס.
" טוב, היית צריך לחשוב קודם לפני שבחרתי בי לעזור לך." החזרתי לו בצעקה.
הוא תפס את ידי בתוקפנות, אך מיד מיהר להרפות ממנה ושיחרר אותה.
" את, סופיה, אם נותרה בך מעט חמלה מהיום שלפני כן, האם תסכימי לעזור לי גם הפעם?" שאל אותי, הפעם בנימוס, בזמן שאני מביטה בעיניו הכחולות, והוא מחזיק את ידי ומלטף אותה.
" אני לא יכולה לסרב, נכון?" שאלתי. והוא הניד את ראשו מצד לצד, כפי שחשבתי.