האסירה: פרק שלישי

"זאת בדיוק הסיבה למה את צריכה לעזור לנו"
נראה כי אחד מהם, חשב שנשארה בי
טיפת אנושיות.
"בשביל לדאוג שאנשים אחרים לא יצטרכו לעמוד מעל גופות יקיריהם"
הוא אמר ונעץ בי זוג עיניים כחולות כשמיים ביום בהיר.
"אתה טועה" אמרתי לו וצחקתי צחוק מריר,
"הם לא יעמדו מעל גופות יקיריהם, משום שהם ישכבו,
על הקרקע מולם"דאגתי כי יראו את חיוכי,
"אתם יודעים, עד שהמוות יפריד ביניהם"
נראה, כי דברי גרמו לכולם לסלוד ממני,
בדיוק כמו בתכנון.
"עכשיו, אם לא אכפת לכם, הגיע זמני להיעלם"
אמרתי בגיחוך, ופניתי בחזרה אל הדלת.
"לא נראה לי" אמר קול מאוחרי ושמעתי את צחוקו
של המפקד.
"ולמה לא?"שאלתי, אך לא הסתובבתי.
"משום שהתיבה שלך נמצאת אצלי" הוא אמר,
ובעולם מקביל, פה, הייתי מרככת, ונכנעת,
אך זה לא העולם הזה.
"זה אמור לגרום לי להיכנע?" שאלתי בקרירות,
כאילו, אני לא באמת מאמינה שהוא משתמש בדבר כול-כך
חסר ערך.
"אל תעמידי פנים, שנינו יודעים שהתיבה הזאת,
היא הדבר הכי חשוב לך בעולם" הוא אמר ועל פניו חיוך זחוח.
"אם אני לא אעמיד פנים, אז גם לך אסור" אמרתי והתחלתי
ללכת אל עבר הדלת.
"לגבי מה הוא מעמיד פנים?" שאל אחד החיילים, זה עם העיניים הכחולות.
"לגבי העובדה שיש לו מושג עם אילו כוחות הוא מתעסק"
אמרתי ופתחתי את הדלת, אך, זו לא היית הדלת החוצה,
אלא אל תוך הבית.
"להחזיר את מה ששלי" עניתי למרות שלא הייתי חייבת.
לרוב האנשים, לא היה מושג מה הם עושים,
אך, זאת הייתי אני, וזו הייתה התיבה שלי.
"את לא תמצאי אותה לעולם" הוא אמר, קולו חלקלק מתמיד,
בטוח בעצמו.
"אתה אולי לא מאמין בזה, אך אני תמיד מצליחה למצוא אותה"
עניתי לו, אך לא הוספתי 'ומצליחה לאבד אותה'.