בבקשה לא-פרק 1

נקודת מבט עדן:
"בחרתי רע?מה אני עשיתי? אוף מתי אני משתחררת אדוני השוטר?"
"קודם אני רוצה לשמוע את כל הסיפור ואז טוב?"
"טוב זה הולך ככה…"נקטעתי
"קודם את תישבעי שאת אומרת אמת לאמיתה"
"טוב אז זה התחיל…"
"תגידי: אני עדן לוי ואני מעכשיו אומרת אמת לאמיתה,אני לא ייתן לשוטר להטעות אותי,
אני לא הולכת לתת לאנשים לומר לי מה להגיד."
"מה? טוב אני עדן לוי ומעכשיו אני אומרת אמת לאמיתה, אני לא ייתן לשוטר להטעות אותי,
אני לא הולכת לתת לאנשים להגיד לי מה לומר, טוב לך?"
"כן את יכולה להמשיך"
"טוב אני יומר אמת לאמיתה"
חיכיתי הרבה זמן,חלפה דקה,עוד דקה,ועוד ועוד. השוטר עצר לשנייה את מבטו הזועם
לקח נשימה עמוקה ואמר:
"את יכולה להגיד משהו?"
"כן,אני לא יודעת על מה אתה מדבר"
"תגידי מהר או שאני יגיד לך מה שלום אבא שלך"
"מה רע בזה שאתה אומר לי איך אבא שלי? זה טוב"
"רגע את רצינית שאת לא יודעת את זה?"
"את מה?"
"אמרת טעות אבא שלך יצחק לוי,זה לא השם שלו…"
"מה זאת אומרת?"
"השם של אבא שלך עכשיו הוא לא אחר מאשר יצחק לוי ז"ל הוא נהנה מתחת לאדמה
את יודעת למה? כי אין לו שם ילדה כמוך "
"מה? אבי מת? לא לא לא אין סיכוי ותקשיב לי ותקשיב לי טוב טוב
1. אני לא חוצפנית.
2. אני לא יודעת למה אני כאן!!!!."
"טוב כבר נמאס לי" השוטר כיוון אליי אקדח,
"תגידי לי מה עשית לה או שאני יורה!"
"מה?למה את מאיים? ואיך שאתה קשור אליה כל כך?"
"עניין פרטי"
"אתה מופרע אני מוכנה להישאר כאן כל היום כל עוד תוציא את את האקדח ה*** הזה מכאן"
"טוב נשאר כאן כל היום"
עברה שעה,שעתיים,שלוש ויותר,נשימותיי נשמעו בכל החדר,רעדתי מפחד,
לא רציתי לגלות מה עשיתי לאחותי,המזגן קירר את החדר, הייתי חיבת ללכת,
הרי אני יכולה להיות במעצר לילה נוסף,פתאום התחילו דמעות לרדת עליי,
דמעה אחר דמעה אחר דמעה,ירדו המון דמעות שעשו שלולית קטנה בחדר,
פחדתי ממעצר לילה אבל הרי אני לא טיפשה וקראתי ששוטרים לא יכולים להחזיק
קטינים מתחת ל-48 שעות,שמתי לב לסטופר אחד שהכניסו איתי לחדר,
נשאר שם דקה אחת, חצי דקה ,נגמר הזמן ואיך שהזמן נגמר הבנתי,
זה הסטופר של הזמן שהחזיקו אותי כאן.
"אדוני השוטר החזקתה אותי יותר מה-48 שעות ולכן אני צריכה להשתחרר מפה"
"את צודקת,תלכי לביתך ומחר אנחנו נאסוף אותך חזרה"
"תגיד מה אתה חושב שאני? טיפשה? לא ולא אסור לכם לקחת אותי עד אחרי חודש נכון?"
"למה את קוראת יותר מדיי,טוב נאלץ לשחרר אותך,עכשיו 23:00.תזמיני את אמך."
"טוב ביי שוטר אני לא מאמינה שכך היום שלי נגמר".
נקודת מבט שרון:
קמתי בבוקר בידיעה שיש מצב שהיום הזה אצלי לא יגמר.
נשמתי בכבדות רבה והשתעלתי המון,זה בטח הגלל האבק.
וכרגיל ניסיתי לברוח,והפעם… עוד פעם הצליפו בי כמו פעמים קודמות.
בכיתי ממחשבה על עדן,שבטח היא לא יודעת מה קורא לי עכשיו.
"תגידי י'סתומה למה את רוצה לברוח?"
"אני משרתת נחותה,תעשו בי כרצונכם…"הם קטעו אותי,
"טוב תמשיכי לחפש לנו זהב ויהלומים מתחת לאדם ובמים, אני רוצה לקנות לחברה שלי
שמלת פנינים יפה ביותר"
"טוב אדוני אבל רק אני רוצה להגיד דבר אחד…"
"נו מה הוא?"
"שאני שמחה כל יום מאז שחטפתם אותי שאני עדיין בחיים."
"חנפנית מלוכלכת תגידי, אם את כל כך רוצה להריח כמו החזירים אז
אולי כדי שתישני איתם,"
"אני יצא לעבוד מיד"
"טוב יאללה מרץ מרץ!!!" רתח עליי גנב.
נרגעתי,והתחלתי לחפש,עבר זמן רב,עיניי התחילו להיעצם,והפה שלי נפתח לרווחה והוציא פיהוק,
"אני רעבה,טוב בכל מקרה אני יורדת למעמקי הים,אז אני יביא דגים גם לגנבים
וגם לי,אוי מאוחר אני יעשה את זה מחר" אמרתי בכעס.
"הי, למה את לא ישנה,לכי לישון מיד!!!"צרחו אליי.
נשכבתי על אבן גדולה,עצמתי את עניי ונרדמתי בידיעה שזה יכול להיות הלילה האחרון שלי
וצריך לנצל אותו.