האהבה הראשונה שלי

"נסיתי.
כמה שניסיתי להיות טובה,
שתקתי. כדי לא להגיד דברים רעים.
לא הרמתי את עיני. כדי לא לנעוץ מבטים זועמים.
לא חייכתי, כדי לא לבכות.
לא צחקתי, כדי לא להתפרק לחתיכות.
אבל זה לא הספיק להם. הם רק רצו עוד ועוד ממני. לא נתנו לי מנוחה, עד שלא יכלתי לתת יותר. נשארתי ריקה. כי נתתי להם כל מה שהיה בתוכי, לא נתתי לעצמי להיות מי שאני באמת עד שכבר לא הייתי אני. עדיין שנאו אותי.
זה בערך בשלב שבו אתה הגעת. בהתחלה נראית לי בדיוק כמו כל האחרים. אבל משהו שונה קרה, שראית אותי לא הפנית את גבך. אלא ניגשת אלי ורצית לדעת את שמי.
ככה זה התחיל
היינו חברים טובים במשך הרבה זמן. ואתה היית הסיבה הילידה שבכלל רציתי לחיות. דיברנו אל הכל. לא היו בינינו סודות. חוץ מדבר אחד.
לא סיפרתי לך כמה אני מאוהבת בך.
אני עדיין יכולה להרגיש את השפתיים שלך על שלי שרחנת לנשק אותי באותו ערב חמים על שפת הים. אני עדיין יכולהלחוש את התחושה החמימה שמילאה את חזי. שלחשת את שמי, אהבנו כל כך. אתה היית החבר הראשון שלי. ואני יודעת שרצית… אינטימיות. אבל לא לחצת. חיכית עד שאני אגיד שאני מוכנה. בסוף הייתי מוכנה. זה היה אחד הלילות הכי טובים בחיי. זה היה יפה כל כך. אתה היית יפה כל כך השיער השטני הקצר שלך היה כל כך נעים למגע. חפפת אותו בשמפו מיוחד כי ידעת שאני אוהבת את זה. העיניים הכחולות הצלולות שלך נצצו שנשקת לשפתי בעדינות. הידיים העדינות שלך ליטפו ברוך את רגלי הארוכות. למחרת בבוקר התעוררתי שאתה עדיין מחבק אותי. אתה היית ער ממזמן. אבל לא יצאת מהמיטה כדי לא להעיר אותי. אני זוכרת קנראית קצת מודאג. שאלת אם אני מתחרטת על מה שעשינו אתמול. בתשובה נישקתי אותך. במשך כל השבוע החיוך לא ירד לי מהפנים. אתה גם הכרת לי חברים שלך. במהרה הם הפכו גם לחברים שלי. אחרי אותו לילה היינו… ביחד. עוד הרבה פעמים. כל פעם ופעם אני הצאתי את זה. כי אתה לא רצית ללחוץ עלי. היינו זהירים. ככל שהזמן עבר רק התקרבנו יותר. לכן אף אחד לא היה מופתע שכרעת ברך ושלפת טבעת. כמובן שאמרתי כן. רצינו להיות מאורסים הרבה זמן. וכך עשינו. אבל אחרי שנה וחצי כבר לא יכלנו לחכות יותר. החתונה הייתה מדהימה. לא הזמנו הרבה אנשים, רק את החברים הקרובים ואת המשפחה. אחרי זה יצאנו לירח דבש. שכרת בקתה יפיפייה ביער אורנים. ושחזרנו היינו מוכנים להתחיל בחיים שלנו ביחד. היינו כל כך מאושרים במשך הרבה זמן. ואז חלית. הרופא אמר שיש לך לוקמיה. שזה סרטן הדם. ושהוא כבר בשלב מתקדם. אז התחילו ההקרנות. לקראת הסוף היית כל כך חלש שלא יכולת לזוז. אני זוכרת שאמרו לי שאתה משוחרר. ולקחת אותך הביתה. חשבתי שזה טוב, שאתה מתחיל להחלים. לא ידעתי שהם שולחים אותך הביתה למות." אני מניחה את זר הפרחים על הקבר. העיניים הירוקות-כחולות שלי מתמלאות דמעות. "עברו כבר כמעט עשר שנים. יש לי חבר חדש. הוא מאוד נחמד קןראים לו איאן. אתה היית מחבב אותו. זוכר מה היו המילים האחרומות שאמרת לי? 'אני אוהב אותך כל כך. אל תפחדי להיות מאושרת' אני עושה מה שאמרת לי. אני משתדלת לא לפחד להיות מאושרת אבל זה קשה, אני כל כך מתגעגעת אליך." דמעה יחידה זולגת על לחיי. הלוואי שמישהו היה מוחה אותה. "אני צריכה ללכת. אני אחזור בקרוב. לספר לך על איאן." אני צועדת באיטיות מחוץ לבית הקברות. משאירה מאחורי קבר עם הכיתוב "דן שיין. אח מסור, בעל אוהב, בן דואג." על הקבר מונחים זרי פרחים ישנים ברמות שונות אני משאירה מאחורי את דן. האהבה הראשונה שלי
האהבה האמיתית שלי