..A Wild Guess – פרק 2 – חלק ב'

המשכתי ללכת תוך כדי שאני מסתכלת על התמונה שיצאה כלפתע משהו חזק התנגש בי.
מגושמת ועקומה שכמותי- מעדתי, מרגישה את גופי צונח לעבר הקרקע, וכמובן שצווחתי.
תמיד שנאתי את הריפלקס המפגר הזה שהיה לי, לצווח בבהלה בכל פעם פעם שמשהו נופל…הכל, כולל עצמי.
אך לפני שהספקתי להתרסק על הרצפה ובוודאי למות, חשתי בידיים לופתות את מותני, מרימות אותי חזרה למעלה עד ששוב נפגשתי באותו משטח קשה..
רק שהפעם, כבר לא היה כל כך קשה, אלא..חם…ורך.
"את בסדר?" שמעתי קול גברי ומחוספס שואל באנגלית.
זה היה הרגע שבו קלטתי שעייני עדיין נותרו עצומות.
פקחתי אותן לאט, מעט בחשש, מקבלת את פני המושיע שלי.
עייניי נפתחו לרווחה כשפגשתי בפניו, שהיו קרובות הרבה מעבר למה שציפיתי לאלו שלי.
מה שהקשה עליי לראות את כולן, או להתמקד בכל דבר אחר מעבר לעיניים הירוקות שלו, אני לא חושבת ראיתי מעולם עיינים כלכך יפות וכלכך קרובות. מעליהן החזיק באחת מידיו (שהסיר ממני), משקפי שמש, שכנראה עד לפני כמה רגעים הסתירו את המחזה היפה שנתן לי לראות.
למה שמישהו ירצה לכסות עיניים יפיפיות שכאלה?! תהיתי לעצמי.. ובמחשבה שנייה, למה שיתהלך עם משקפי שמש בספטמבר, בלונדון האפרורית והכמעט חשוכה מלתחתחילה.
הבנתי שאני בוהה בו כבר כמה דקות, נזכרת כמה אני שונאת שבוהים בי.
כמה צבוע מצידי, גיחכתי מעצם המחשבה.
נהדר, עכשיו הוא בטוח חושב שאני דפוקה בשכל, עומדת, בוהה ומצחקקת לו מול הפרצוף בלי סיבה.
אבל, כחושבים על זה, גם הוא בעצמו עדיין נשאר עומד מולי, ידו השנייה עדיין דוממת על גבי התחתון.
הפניתי את מבטי לכיוונה , כבודקת אם היא אכן שם.
הוא כנראה שם לב והסיר אותה, מתרחק ממני במהירות והחזיר את משקפי השמש אל מקומם על שקע אפו.
ועדיין באופן מוזר נותרנו לעמוד דוממים אחד מול השני.
"אני ממש מצטערת" מצאתי את עצמי ממלמלת לבסוף באנגלית מגחכת תוך כדי במבוכה.
הוא נראה מופתע לרגע, כאילו ציפה שאגיד דבר מה אחר. "בצדק" אמר לבסוף, מפתיע אותי.
"התנגשת בי חזק!" הוא צחקק, לא יכולתי שלא לחייך למשמע המבטא הבריטי המושלם שלו.
"מה חשבתי לעצמי?!" צחקקתי ביחד איתו, מגלגלת את עיני.
"נראה שזה מה שחשבת עליו" הוא הצביע לכיוון המצלמה, "אז מה היה שם כל כך מעניין?".
הוא התקרב מושיט את ידו לעברה תוך כדי שהוא מביט בי, כמבקש רשות, חייכתי לאישור והוא לקח אותה לידיו עובר על התמונות השונות תוך כדי שאני מביטה בו.
ניסיתי שלא לבהות..באמת שניסיתי.
אבל היה בו משהו כל כך מוכר, כאילו הייתי בטוחה שראיתי אותו בעבר,
שלא לדבר על העובדה שהוא היה דיי..טוב… חתיך!..כל כך חתיך!
גומת החן התגלתה על לחיו כשחייך, מבטו עדיין על מסך המצלמה.
ואני רק תהיתי איך גם שהתחבא מאחורי אותן משקפי שמש וכובע צמר, שכיסה את ראשו לחלוטין, מוסתר כמעט כולו , עדיין הצליח איכשהו להראות כל כך טוב.
"וואו את ממש טובה!" ,
"תודה", אמרתי מובכת מהמחמאה. "התחייבתי לחברות שלי לצלם ולתעד כל דבר קטן בטיול הזה" צחקקתי, נזכרת בשבועה המגוחכת שאילצו אותי לקחת.
"אז את לא מכאן, אה?"
"מה המבטא הנוראי שלי לא הסגיר אותי?" גיחכתי, "אני מודה, חשדתי" הוא צחק ואני איתו,
"אבל המבטא שלך לא נוראי…הוא חמוד" הרגשתי את פניי מאדימות.
לא ידעתי מה להגיד, אז פשוט חזרתי לבהות.
למה הוא היה כלכך מוכר…הרי לא יכול להיות שפגשתי אותו אי פעם..נכון?
הייתי כה עסוקה במחשבות שלי שלא שמתי לב ששאל אותי שאלה עד שצחקק והחל לנופף בידיו מול הפרצוף שלי.
"אוו גאד" קראתי כשהתעוררתי מהחלום בהקיץ, "אני מצטערת" צחקקתי במבוכה, "אתה פשוט ממש מוכר לי, כאילו ראיתי אותך איפשהו…מוזר אני יודעת".
"לא כל כך" הוא מלמל, שוב מצליח להפתיע אותי, "אבל בכל מקרה" הוא המשיך במהרה, "לפני שהתחלת לבהות בי" הסמקתי, "ניסיתי לשאול אותך מאיפה את?".
משום מה התחלתי להסס, נזכרתי בכל האזהרות על אנשים אנטישמים, לא יכולתי להאמין שיהיה אחד כזה ועדיין..נראה לי יותר מכל, פשוט חששתי מכל דבר שעלול אולי להבריח אותו הרחק…
"תנחש?" הצעתי.
"אוקי" הוא חייך באושר, נהנה מהאתגר, "אז אני יכול לפחות לדעת את השם שלך?…את יודעת, כרמז" הוא שאל בחיוך מתחנן..לא יכולתי שלא לצחוק.
"ניצן" אמרתי לבסוף, ואחרי כמה שניות של נסיונות חוזרים להגיד את שמי הוא הצליח לבסוף לבטא משהו קרוב ל"ניסן" זה היה כל כך חמוד, לא יכולתי שלא לחייך ולצחוק.
"לא, זה כמו שנוגעים במשהו רותח..צצצצ" ניסיתי לחכות את קול הצריבה.
"ני-צצצ-ן" הוא צחקק, "ככה?" שאל ונגע בכתפי עם האצבע שלו, משמיע את הקול.
למה יש לו את הכשרון הזה לגרום לי כל כך להסמיק?!
"ניצן" אמר לבסוף, מבטנו נפגשו ולא יכולתי שלא לחייך.
"אז אני יכולה לדעת את השם שלך בחזרה?" שאלתי לבסוף.
"הארי" הוא ..כלומר הארי, השיב בחיוך. זה היה נחמד, העובדה שהמושיע שלי קיבל סוף סוף זהות.
"אז הארי" חייכתי אליו, "אתה מודע לעובדה שאנחנו עומדים באמצע הרחוב הזה כבר יותר מעשר דקות?" הוא צחק ואני המשכתי, "כלומר, אני סתם שוטטתי פה בחוסר מעש עד שנפגשנו אז לא ממש הפרעת לי…אבל אני בטוחה שלך יש דברים יותר טובים לעשות מאשר לדבר איתי" אמרתי במבוכה ומעט חשש, אחרי הכל ממש לא רציתי שילך.
"תתפאי" הוא חייך לעברי, "כי אין לי שום כוונה לעזוב אותך במנוחה".
"ואולי זה יפתיע אותך," המשיך במהרה, "אבל מדהימה ככל שתהיה ללונדון אין הרבה מה להציע בשש בבוקר..בטח שלא חברה נהדרת כמו שלך" הוא צחקק, "אבל אני מודה שזה קצת מוזר שאנחנו עומדים במקום".
הוא החל ללכת ואני לצידו. לקח לי כמה שניות להבין שהחזיק בידי, הדבר הרגיש פשוט טבעי ונכון.
הלכנו כמה דקות בשתיקה, הרגשתי את מבטו עליי וניסיתי להסתכל לכיוון אחר, כל כיוון. העיקר שלא יזכה לראות את אודם לחיי.
בדיוק כשנכנעתי והסתכלתי לעברו הוא צחקק ומבטו על הדרך.
"אז את באמת לא מכירה אותי, אה?"
לקח לי כמה שניות להבין שאכן הבנתי את דבריו, ושזו לא הייתה אשמת האנגלית הדפוקה שלי אלא חוסר ההיגיון שבשאלתו שלו.
"ברור שאני מכירה אותך!" התחמקתי לבסוף, "אתה הארי,"
"הבחור החמוד שהציל אותי מפתיחת ראש פוטנציאלית" יותר שאלתי מאשר אמרתי אז החלטתי לנסות ולהסוות את זה עם גיחוך מגושם בסוף.
"חמוד?" שאל בפלרטטנות, , חיכיתי שימשיך את דבריו, הבנתי שהוא חותר לאנשהו, אך זה שתק.
"אני אמורה להכיר אותך?" החלטתי בסופו של דבר לשאול בעצמי,
"…דיי" הוא גיחך בתשובה.
"ובגלל זה אתה נראה לי כל כך מוכר?"
הוא נעצר בפתאומיות. "כן" ענה לבסוף.
הוא לקח אותי אליו אוחז בידי, עייניו צורבות על פניי.
"ניצן", שמי נשמע כל כך יפה יוצא מפיו, "אני צריך לספר לך משהו, למרות שחלק גדול ממני רוצה להשאיר את זה ככה, את לא מבינה כמה מרענן זה.." הוא נאנח, מבטו לא סר ממני.
"..אוקי" מלמלתי מנסה לעקוב אחר דבריו.
"אני.. טוב" הוא נאנח, "אני דיי…מפורסם".
…
"מפורסם?"
"מפורסם" הנהן כאישור, החיוך חוזר אל פניו.
"כמו..סלבריטי?"
"…כן דיי" צחקק
"אז מה אתה עושה בדיוק?" שאלתי בחיוך ,מנסה עדיין לצאת משלב ההלם.
"תנחשי!"
"היי!" קראתי "אתה אפילו לא ניסית לנחש את שלי עדיין"
"לא הייתה לי כל כך הזדמנות להגנתי…אבל צודקת" חייך, "אז למה שלא ננחש ביחד?"קרץ לי.
"ממ.." המשכתי כמהרהרת, "נחמד..אבל למה שלא נעשה את זה קצת יותר מעניין?" הרמתי את גבותיי מצחקקת.
"אני מריח התערבות באוויר?" צחק בחזרה, מרחרח כאילו באפו.
"אוו כן!"