לא מספיק טובה

מאז ומתמיד אימא לי אמרה שאני לא מספיק טובה.
בתור ילדה קטנה אני זוכרת את המילים: "קים את שמנה, עזבי את העוגה!",
תמיד ניסיתי להישאר חזקה ולא לבכות על-ידה,
אך הדמעות פשוט היו זולגות,
במשך שעות הייתי מתייפחת במיטה,
עד שהכרית הייתה מתמלאת בבריכה של דמעות.

כעבור כמה שנים קיוויתי שהיא כבר שכחה,
שכחה איך לומר לי עד כמה אני לא מספיק טובה.
אך למרבה הצער לבקר אותי היא לא חדלה וכעת נוספה לה ביקורת חדשה,
כעת גם האף שלי "האף היהודי" שלי, הפריע לה.
מרגע זה התווספו "עקיצות" מכל המשפחה, עוד מילה ועוד מילה,
כמו מחטים שננעצים בבובה, עוד דקירה ועוד דקירה.

במשך שנים הסתובבתי בעולם עם הרגשה שאני בחיים לא אהיה מספיק טובה,
עד שיום אחד החלטתי לא לתת לה את הסיפוק שהיא אכן צדקה.
ובסופו של דבר יכולתי לומר בגאווה שאני כבר לא שמנה!
אבל אימא שוב מצאה בי בעיה: "קים די להיות ריקנית וסתומה!",
ושוב חזרתי לאותה נקודה.
כנראה שלמרות הכול אני לא מספיק טובה.

בגיל חמש עשרה וחצי החלטתי שאני אכן רוצה,
לתקן את האף שעליו אימא תמיד "ירדה".
אחרי שבועיים הייתי מרוצה והתחלתי להרגיש פתאום יפה!
התחלתי להשקיע בלימודים ולשפר את הציונים,
פעם ראשונה הרגשתי שאימא בי גאה.

כעת אני לא מסוגלת להירגע, אני לא מסוגלת להרגיש מספיק טובה,
בכל דבר אני רואה חיסרון, אני נוהגת בביקורתיות ושיפוטיות כלפי אחרים,
אני לא מסוגלת להרגיש מספיק חכמה, מספיק יפה, מספיק טובה.
גם כשאני מוקפת באנשים אני לא מפסיקה להרגיש בודדה, אני מרגישה קורבן,
מטרה, שכולם נגדי, מלכלכים עליי מאחורי הגב, משקרים לי, רק מחכים לראות אותי נכשלת.

לאחרונה הבנתי שבמשך כל התקופה הארוכה הזאת אני הייתי הבעיה,
אני זאת שלא הצליחה לקבל את העובדה שאני כן מספיק טובה.
נכנסתי לאובססיה לגבי המשקל שלי,
אני לא מסוגלת להודות בזה בפני האנשים הקרובים לי,
אבל אני קים ואני אנורקטית.
עכשיו אני כבר לא מסוגלת ללכת בגאווה,
לקבל החלטה,
אני מרגישה חסרת אונים,
כאילו אני מסתכלת על מישהי שנראית כמוני ונשמעת כמוני אבל זאת לא אני.
עכשיו אני מבינה שאני גררתי את עצמי למצב הזה ורק אני אשמה.