נפש תאומה

אני מסתכלת עליך מהצד, יושב בקפיטריה בשולחן של הספורטאים. צוחק. מתבדח. חברה שלך מגיעה אליך, ואתה נותן לה חיבוק אוהב. מה הייתי עושה בשביל חיבוק כזה ממך. אתה מבחין בי ומזמין אותי לשבת לידך, והלב שלי עושה סלטה במקום. החברה שלך נועצת בי מבטים. אני חוששת, ומגיבה "לא תודה", והולכת לשבת בשולחן פנוי. הרי מי אני? רק חברת הילדות שלך. זאת שבאה אליך כדי לשחק במשחקי מחשב, צוחקת איתך, מכירה אותך יותר טוב מעצמה. זאת שהיא "כמו אחותי התאומה", אתה תמיד אומר.
אתה לא אומר נפש תאומה, אלא אחות תאומה. רק אחות. אני מכריחה את עצמי לחייך בכל פעם שזה קורא.

אתה במגרש, משחק כדורסל בגמר הליגה של בית הספר. חברה שלך בקבוצת המעודדות, עושה סלטות ומעודדת אותך עם ססמאות. הייתי הורגת כדי להיות שם במקומה. אני ביציע, מעודדת אותך בלב. אתה נקלע למצב מסובך, ומחפש את המבט שלי בקהל עד שאתה מוצא אותו. "מה לעשות?", אתה שואל ללא קול. אני מסבירה לך בפנטומימה את דעתי. אתה מיישם אותה, וקולע את הסל המכריע. ניצחון שלנו. חברה שלך רצה אליך בהתרגשות. אני מרגישה צביטה בלב, אך בכל זאת הולכת לברך אותך. לידה.

אנחנו אצלך בבית, משחקים במשחק מחשב ששנינו אוהבים. כשאני אצלך אלה הרגעים שאני הכי אוהבת. אתה לא מדבר עליה. אתה מתייחס רק אליי, ולאמא שלך שמביאה עוגיות עם חלב. אנחנו ממשיכים לשחק, וכשאני כמעט מנצחת אותך – הטלפון שלך מצלצל. זאת היא, והיא באה לאסוף אותך לאנשהו בספונטניות. אתה זורם, ושואל אם זה בסדר מבחינתי. אני מחניקה דמעות ועונה שכן, אתה יכול ללכת. אחרי שאתה הולך אני לא נשארת וחוזרת ישר הביתה, שהוא ליד הבית שלך. אנחנו שכנים. זה כזה כיף ובו זמנית כל כך כואב.

יש מסיבה שכבתית ואתה רוצה שאני ואתה ננגן עם חבר שלך בתור להקה. "יש לך קול טוב", אתה אומר לי. אני מחליטה לצאת מהשגרה וללבוש בגדים שמושכים תשומת לב. אני מגיעה, ואתה בהתחלה כמעט ולא מזהה אותי. רואים שאתה מתלהב ממני. אני מתרגשת, ונהנית כל הערב. אנחנו שרים ומנגנים ועושים כיף. היו כמה רגעים שהיה נדמה לי שאתה מסתכל עליי במבט אחר, כמו שאתה מסתכל עליה. אתה הנפש התאומה שלי, אני רוצה להגיד לך. אבל אז החברה שלך מגיעה ורוקדת צמוד איתך.
לא אכפת לי. הבנתי, שבשביל רגעים איתך אני חיה.