..A Wild Guess – פרק 2 – חלק א

התהלכתי ברחוב שאת שמו אפילו לא טרחתי לנסות לזכור, בתי האבן ליוו אותי כל הדרך, מקיפים אותי מצדדי. השמש, שרק התחילה לבצבץ מעל לונדון הקטנה, מעירה אותה לחיים, רפרפה מעל הלבנים האדומות , מחייה אותן גם כן. אפילו המדרכה נראתה שונה, ישנה יותר, יפה יותר.
קשה להגיד מה בדיוק ציפיתי מלונדון.
פנטזיות רבות ככל שהיו לי עלייה, רובם הסתכמו בדרך כלל בעיר אירופאית עם מבטא בריטי וסקסי במיוחד.
נזכרתי בפעם הראשונה שנגליתי אליה, או יותר נכון היא נגלתה בפני. רק אתמול, כבר מבעד לחלונות המונית מעולם לא הייתה יפייפיה יותר, נדמה שרק הלכה והשתפרה מאז.

לא מיהרנו להישאר במלון אתמול, חביב ככל שהיה, אמא התעקשה לצאת החוצה ולנצל את היום שנשאר, ובכמובן שבלנצל הכוונה הייתה ל..טוב, שופינג.
אבל למרות שניסתה להסתיר את זה ככל שיכלה – אמא שנאה קניות, ואני ידעתי את זה יותר טוב מכולם.
וכבר לאחר שלוש שעות הייתה יותר ממוכנה להיכנע, ונראה שהצינון או הדלקת שחטפה הלכה והחמירה עם הקור של בריטניה.
עכשיו, בדיעבד, אני מניחה שהתעקשה כל כך ללכת, כי ידעה שלא תחזיק הרבה מעמד, ובדרכה שלה ניסתה לעודד אותי, מסכנה שכמותה.
וכך בסופו של דבר, הסתיים היום הראשון שלנו בלונדון מוקדם מין המצופה, בארוחת ערב של פיצה בחדר במלון לצד סדרות אקראיות בטלויזיה.
"את צריכה לצאת" היא המשיכה להתעקש, "אף אחד לא צריך לבלות את הלילה הראשון שלו בחו"ל ככה, בייחוד לא נערה צעירה ויפייפיה כמו הבת שלי"
מה שהיה דיי נכון (מינוס היפייפיה) וקצת עצוב עבורי, אבל אני לא הסכמתי לשמוע לה, "אני לא אעזוב אותך בלילה הראשון שלנו פה, ואל דאגה יש לנו עוד שישה ימים להנות מהעיר".

עבר רק יום אחד, והנה כבר בעוד אני מתהלכת בין הרחובות ,שנדמה שמעולם לא היו שקטים יותר,
אני מרגישה יותר ויותר שייכת. כאילו לונדון החלה להסתגל במידה מסוימת אליי.
חייכתי לעצמי מעצם המחשבה, והוצאתי את המצלמה מתיק הצד הקטן שלי, לוכדת את הרגע.
המשכתי ללכת תוך כדי שאני מסתכלת על התמונה שיצאה כלפתע משהו חזק התנגש בי.