אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק תשע
"את משוגעת?" צעק ג'וש, מתעלם מהמבטים שנשלחו אליו. "זאוס יפוצץ אותנו בחמש הדקות הראשונות!"
"נצטרך לקחת את הסיכון." אמרתי.
"לא רעיון טוב. בכלל." אמר קיירו.
"תודה רבה על התמיכה ההדדית…" מלמלתי.
מרנה העבירה את היד שלה על להב החרב שלה, כאילו שוקלת אם כדאי להתאבד עכשיו או לחכות שהתוכנית שלי תיכשל. "זה באמת מסוכן, אבל לא נראה לי שהאלים בקטע של לעשות צרות בזמן האחרון, אחרת מזמן היינו מתים."
ניק בחן אותי. משקפיי השמש שהייתי רגילה לראות על אפו בכל יום במחנה הוסרו, היה מוזר להביט בעיניו הצהובות. "ואם זאוס יבחר?"
זאוס. חשבתי. כבר לא "אבא שלי".
"זה סיכון שנצטרך לקחת." אמרה מירנדה. "אבל נצטרך הרבה מאוד מטוסים פרטיים בשביל זה."
יכולתי לראות את גלגלי השניים עובדים מחדש בראשה של מרנה. "אתה יודעים מה? נראה לי שיש לי רעיון יותר טוב."
"עוד רעיון גאוני…" קיירו כנראה הבין שאנחנו נואשים, כי הוא לא התווכח.
"הן לא עובדות רק באזור מנהטן?" שאל ניק.
מרנה קרצה לו. "הן יבואו, אפשר להגיד שהן חייבות לי טובה קטנה."
ג'וש צמצם את עיניו. "בזמן האחרון את מכירה הרבה יצורים, ועכשיו חייבים לך טובה?"
היא התעלמה ממנו והשליכה כמה דרכמות על האדמה. הן שקעו מיד בתוך הרצפה ונעלמו. "סטת'י, הו הרמה דיאבולו!"
הולכי רגל שעברו לידנו הביטו במרנה כאילו היא משוגעת (ואני כבר מכירה אותה, היא משוגעת) אבל המילים עשו את שלהן: מה שנראה כמו מונית רגילה רק עשויה עשן שחור התגשמה מהמקום שבו שקעו הדרכמות.
"מרנה." אמר קול שלא היה נשי במיוחד אבל לא היה דומה לשום מקום אחר. "הרבה זמן לא נפגשנו…"
היא נכנסה למונית המוזרה וקראה לנו לבוא בלי קול, אף אחד לא בא. "אני צריכה שתביאו אותנו הכי קרוב שאתן יכולות ללוס אנג'לס."
"את כולכם?" שאל קול שהיה די דומה לקול הקודם.
"כן. כולנו."
רוב צחק צחוק מתוח. "כן… אני לא עולה על הדבר הזה."
מרנה נעצה בו מבט קטלני. הוא נאנח והתיישב לידה, אבל אנחנו עדיין לא זזנו.
"בואו כבר! אנחנו מבזבזים זמן!"
ג'יימי רצה ונכנסה למונית. "קדימה!"
אפילו קונר נאנח. "ג'יימי…"
כולנו נכנסנו למונית. זה היה ממש צפוף עד שמישהו מאחד המושבים נאנח ונקש בידו, המכונית התרחבה לגודל של מיניבוס.
מישהו התניע את המכונית. "התחנה: לוס אנג'לס."
ומרכבת האבדון נסעה מערבה.
זגזגנו במהירות מטורפת בין כבישים ולא פעם כמעט דרסנו בני תמותה מסכנים. קונר החזיק לי חזק את היד עד שהיא הפכה סגולה.
"קונר!" צעקתי ומיהרתי לשחרר את ידי.
"מצטער…" הוא מלמל.
המונית הגיעה לכיכר והסתובבה בחזרה לכיוון מזרח.
"אה… המערב זה בכיוון השני." אמר רוב.
ראיתי במראה הקדמית את הנהגת. היא חייכה. "אנחנו לא נוסעים מערבה."
"אז לאן – "
עיני נפערו. "לאולימפוס."
תגובות (3)
~אין לי כוח להגיב בגלל האסיפת הורים~
אבל בכול זאת, תמשיכי ^^
המשך
אז תמשיך את הסיפור שלך, צבי!!!!!!!!!!!
ואילנה, תתחילי את הסיפור שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!