אני יודע… אני מכיר

את יכולה להגיד שאת חלשה, אני יודע שאת חזקה. את יכולה לצרוח ולבכות, אני יודע שאת מנסה לשכוח מהזיכרונות.
אני יודע לא לשפוט אותך, אני יודע מה את חושבת…

את חושבת שאני לא מרגיש את זה, את הרצון לקרבה בכל פעם שאת בסביבה.
את תמיד יושבת לך שם, מכונסת העצמך, וגם כשכולם מסביבך (או לפחות חלקם) וגם כשעדיין מדברים, הם עדיין אומרים שאת לבד, למרות שאין ממש אמת בזה.
ולמי אכפת אם את קצת מוגבלת, או אם את שונה מרובם, אני בטוח שאם הם יכירו אותך הם ישר יבינו, כמה בנאדם חכם ואדיב את.
אני בטוח שאנשים צריכים לפתוח את עצמם כדי להבין זאת.
והיי, אני יודע, אני לא מושלם. זה לא שלי לא היו מחשבות כאלה בהתחלה, על כמה מרתיע להיות בקרבתך, אבל ככה את, ואת חייה, ואת ממשיכה ומנסה, מנסה להיות כמו שכולם.
אז אני לא תמיד מסתכל עלייך כשאת מדברת, מביט לצדדים, מחפש תעסוקה, אבל אני מקשיב, אני מודע.
אני מבין שקשה לך, שהמצב לא הכי טוב. אני יודע על הבעיות שלך, אני יודע מה קורה איתך.

את יכולה להגיד שאת לא צריכה חברה, אני יודע שאת משתוקקת אליה.
את יכולה לפחד מסיפורים מפחדים, זה בסדר לפחד.
את יכולה להגיד שקשה לך, אני יודע שאת שורדת למרות הקשיים.

אני בעצמי לא כזה שונה מהמצב החברתי שלך. אומנם מדבר, אבל פחות שואל. אני מעדיף לשמור את הבעיות שלי לעצמי, להסתגר עם הכאב לבד.
אבל כשאת באה, את ישר שואלת מה קרה, כאילו את יכולה לקרוא את פניי ותחושותיי.

אבל…

אבל אני יודע שזה כמעט מתוך הרגל, כי לפעמים אני בסדר גמור, בלי בעיות, בריא, ואת עדיין שואלת "מה קרה?" גם כשסתם כך הנחתי את הראש על השולחן.
חבל שזה כמעט לא אמיתי.

אני מוכן להישאר חבר, להיות שם כשצריך, לעזור, לסדר… אבל על תצפי ממני להרבה, אני פשוט לא אוהב להתחייב.
את יודעת, קשה לי, אבל אני לא עוצר. אני חושב שלמדתי את זה ממך, כי את מנסה, כי את משתדלת.

תאמיני לי שאני יודע שאת עצובה, אני יכול לראות זאת בעיניך, את ההרגשה של הלא רצויה.

אני יודע כי אני מכיר אותה.