לא כל הנוצץ זהב – פרק 135

לא ציפיתי לזה שהרמס יקרא לי. כלומר, אני סתם רוכב, אבל עדיין, לא יכולתי לסרב להזמנה שלו.
ניגשתי אליו בשקט.
הוא ישב ליד מזרקה שבמרכזה היה דג שירק מים. עבודה של פוסידון, כנראה.
בבריכה עצמה שחו דגיגונים כתומים בשאט נפש. נזכרתי שקראתי איפשהו שיש להם זיכרון רק לשלוש שניות. בטח החיים שלהם היו הכי מעניינים: כל דבר חדש להם.
"מה?" שאלתי את הרמס.
"הרשה לי לעשות משהו קטן," הוא אמר.
משכתי בכתף שלי לאות הסכמה.
הוא הניף בידו ואני פתאום הרגשתי בדיוק את אותה התחושה שהרגשתי כאשר אפולו הפך אותי לבן שמונה עשרה: כאילו שמים רותחים נשפכים עלי, אך הפעם זה לקח יותר זמן, וזה הרגיש כאילו המים מחלחלים לכל מקום ומקום, אפילו למקומות שלא ידעתי שהיו לי, או כאלו שניסיתי להכחיש.
לבסוף זה התקרר.
ניחשתי שהיה מדובר בעוד שינוי צורה שכפו עלי, אז הצצתי לעבר המזרקה, קולט שעיניים כחולות מביטות בי. עיניים כחולות שהיו שייכות לבחור בלונדיני עם פנים אליפטיות וסנטר מחודד אותו כיסה זקנקן בצבע בלונד נחושתי. הפנים של לוק.
"ורק דבר אחד אחרון," הוא אמר.
הוא הקיש באצבעותיו ולפתע כל אִזכור, כל זיכרון וכל מחשבה שהייתה שייכת לי אי פעם, כלומר, למארק, נמחקה. כל מה שזכרתי היה הזיכרון של לוק.
"אבא," מלמלתי.
"לוק," הוא אמר וחיבק אותי.
לא הרגשתי עם זה בנוח. בכל זאת – זאת רק הפעם השלישית שפגשתי אותו לפגישה אישית.
"מה?" שאלתי.
שתבינו, הרמס אכזב אותי כל החיים שלי. כל פעם. כל דבר. מאז שגיליתי שאני חצוי הוא רק פגע בי. לא יכולתי לסלוח לו בלב שלם.
"למה אתה לא סולח לי?" הוא שאל, עיניו שבורות ועצובות.
"אבא… אתה יכולת לספר לי," מלמלתי.
"אבל…"
"לא אכפת לי," אמרתי. "היית יכול לשנות את העתיד. לא אכפת לי מה אלות הגורל אומרות."
"אבל זה בלתי אפשרי."
"יכולת לפחות לומר לי," אמרתי לו. "ככה הייתי יודע שאכפת לך ממני."
"אבל לו הייתי אומר לך – זה רק היה מחמיר."
"אני מתתי במחשבה שאתה לא אוהב אותי. אני עדיין לא באמת יודע אם אתה אוהב אותי, או שאתה צריך לאהוב אותי מתוך אינטרסים אישיים."
"לעולם לא!" הזדעזע הרמס.
"ייקח זמן עד שאני אאמין לך אבא," אמרתי. "ועכשיו זה מאוחר מידי."
"אבל…"
"אבא… אני מת… גם אם תגרום למארק להיראות כמוני ותיקח ממנו את הזיכרונות שלו, דבר שישאיר את הזיכרונות שלי, זה לא יהפוך אותי לאדם חי," אמרתי.
"אבל לוק," הוא אמר. "אני רק רוצה לדבר איתך."
"אני לא רוצה לדבר איתך," אמרתי לו במבט אטום.
"אני באמת רוצה לכפר על הטעויות שלי."
"זה מאוחר מידי."
"לא, זה לא, לוק," אמר הרמס.
"למה לא?"
"אתה עוד תראה, האמן לי, דאגתי לכך שזה לא יהיה הסוף שלך," אמר הרמס.
"אני… אני לא מבין," אמרתי, מביט באבי במבט מבולבל.
"אתה תגלה ממש בקרוב," אמר הרמס.
"שוב פעם?" שאלתי, מרגיש שקולי נשבר.
"לוק, הפעם אתה לא תחכה הרבה," הוא הבטיח.
"אבל למה אתה לא יכול להגיד לי? אם אתה אוהב אותי באמת, פשוט תגיד לי."
"תן לי רק חמש דקות, לוק, רק חמש דקות."
"ולמה שאני אסמוך עליך?"
"כי אני אוהב אותך, לוק," הוא אמר, מביט בי במבט של חצי גאווה וחצי עצב.
"אני צריך לחשוב אם זה הדדי," אמרתי.
הרמס נאנח, כנראה מבין את ההיגיון הרב שבדבריי.
"אתה צודק, לוק," הוא אמר.
"פשוט תן להיות הגלגול הנוכחי שלי," אמרתי לו. "מארק די מגניב."
"יש הרבה דמיון ביניכם, שתדע," הוא אמר.
"כמו מה?" שאלתי.
"לשניכם יש כישרון מדהים לחרב," הוא ציין.
"שטויות."
"לשניכם יש כריזמה מטורפת," הוא אמר.
"אפשר לחשוב."
"לשניכם יש תסביך עם אבא," הוא אמר, מגחך.
גלגלתי עיניים. לא מצאתי את הבדיחה הזאת משעשעת.
"אבל לבסוף," אמר הרמס. "שניכם אנשים עם לב טהור. לב טהור כל כך."
שתקתי.
"תודה," אמרתי, ואז הוספתי במהוסס את ההמשך:"אבא."
הוא חייך אלי חיוך מרוצה ואוהב.
הוא רכן לעברי ונתן לי נשיקה על המצח, ואז הניף בידו שוב.
הפעם תחושת המים הרותחים שנשפכו עלי הגיעו עם כאב ראש, דבר שגרם לי לעצום עיניים בכוח ולהתקפל מכאבים.
כשפקחתי את עיניי כבר לא ראיתי את הרמס, וכשהבטתי במזרקה, הייתי שוב פעם מארק, אבל לא מארק בן השמונה עשרה. חזרתי להיות מארק בן החמש עשרה.
גם המחשבות שלי היו מארקיות להפליא, והתחושה של אוט דגדגה לי בראש מחדש.
בשלב הזה אריק ולילי התקרבו אלי.