העוגן שלי.

לפעמים אני מפחדת לשכוח , את הפרצוף, את החיוך , את החיבוק או סתם את השקט .
היא הייתה העוגן שלי .
הרציף שבו יכולתי לעגון מבלי לפחד .
יכלנו לשבת שעות בשקט בדממה אבל הרגשנו כאילו אנחנו מנהלות שיחה .
המבט האוהב שלעולם לא היה מאוכזב גם אם עשיתי שטות . האהבה האין סופית שיכול להיות שלא הגיעה לי . הכוח להילחם למרות שכבר נגמרו הכוחות. היא הייתה המודל לחיקוי שלי , לוחמת שלעולם לא מוותרת גם את קשה . יש הרבה דברים שאני מצטערת עליהם אבל הדבר הכי גדול הוא שאף פעם לא אמרתי לה בקול שאני אוהבת אותה . אני מצטערת שלא אהבתי מספיק , שלא הייתי איתך מספיק , שלקחתי אותך כמובן מאיליו , סליחה.
אני אוהבת אותך .