Dauntless season 2-"I hate the way I love you"

Dauntless season 2- "I hate the way I love you
"
פרק 39-

ג׳ו החליט שאם ינזוף בי במשך שעתיים שלמות אני אנהג טוב יותר מאשר בארבעים ושלושה השיעורים הקודמים, ונחשו מה?, הוא טעה, ובגדול.
המילה ׳טסט׳ הלחיצה אותי יותר משיכולתי לדמיין ולשער, מצאתי את עצמי מתבלבלת בין פניות ימינה ושמאלה ונוהגת במהירות תוך התגוננות טיפשית להערותיו של ג׳ו.
ובכל פעם ששגיתי ורגלו דחקה בבלם בחוזקה לעצור, חשתי כאילו סתר לי על לחיי והשפיל אותי בפני על טיפשותי.
בסופו של השיעור הוא טען שמחר עלי להיות ׳יותר עירנית׳ ולהתמקד ברוב ריכוז במעשי, ואת האמת… הסכמתי עימו, הוא צדק.
הלכתי ברישול ובאיטיות המבטאת תסכול אל עבר החניון האחורי של בית הספר, כאשר אני נאבקת בדמעות המאיימות לפרוץ.
״לא עכשיו… את לא יכולה להרשות לעצמך להישבר, הוא צדק וזה העונש שלך אז כדאי שתיישמי את הערות הללו״ מלמלתי לעצמי.
״מה לא עכשיו?״ שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי בבהלה.
ת׳ור נשען על הג׳יפ השחור, המבריק והמאיים שלו, בשילוב ידיים והביט בי במבט חודר.
בלעתי את רוקי ונשמתי עמוקות.
״התזמון שלך… הוא פשוט גרוע״ עקצתי אותו על מנת להקל על האווירה.
״אל תעשי את זה…״ הוא הזהיר.
״לעשות מה?״ התרגזתי, רק הוא חסר כדי לגרות לראש שלי להשתגע ממחשבות.
״להעמיד פנים בפני שהכל בסדר… אל תעשי את זה״ הוא אמר בנוקשות, כעס הסתמן בקולו.
״אני לא מעמידה פנים, הכל באמת בסדר״ אמרתי בתמימות מבלי להביט בו.
״אני יודע מתי את על סף שבירה, את לא חייבת להישבר רק בפני ג׳ב, כרגע את מספקת לו יותר נחמה מאשר שהוא לך ובנינו… רן אני יודע שאם נשווה, הנחמה שלי מספקת יותר…״ הוא חצה את הקווים האדומים שהצבנו בשתיקתינו מאז הפרידה.
״אנחנו לא משווים, ואני לא חייבת לך כלום, אם אני לא רוצה להתפרק לידך תחשוב שהבעיה היא לא אני״ אמרתי.
״אז אני הבעיה?״ הוא התקרב אלי, עיניו פעורות, כאילו כולו משתוקק לפתוח בחזרה את תיבת פנדורה שנעלמו בשתיקה המעידה על הסכמה.
אני לא מתכוונת להתווכח איתו ולהתעמת על רגשות אנוכיים שניתנים לשליטה.
׳אבל הם לא ניתנים לשליטה׳ קרא קול עמוק ומרוסן במוחי.
׳הם כן!׳ התעקשתי בליבי.
״הבעיה היא שאנחנו מנהלים את הוויכוח הזה שמבזבז לי זמן להתאמן לקראת הטסט, אז אתה הולך ללמד אותי או לא?״ התמקדתי.
הוא הביט בי בתסכול, עם תחושה של החמצה ברורה וחשק את שיניו.
ידעתי בתוכי כי הוא קיווה לנהל את השיחה הזאת במשך זמן רב מידי.
״תחליט מהר, אחרת אבקש ממרון״ קבעתי בהחלטיות.
הוא הפנה את גבו ועשה את דרכו למושב הצמוד למושב הנהג.
״תיכנסי לאוטו״ סינן כהוראה.
נשפתי אוויר בהקלה ונכנסתי להתיישב לצידו.
תחילה נסענו בשתיקה בין רחובות העיר, מתאמנים על פניות צמודות ימינה, משננים תמרורים, מדייקים על מהירות וחונים לאחור לצד רכבים.
ת׳ור הסביר בקול חרישי הערות שחזרו ונשנו עד שנקלטו עמוק במוחי.
״את נוהגת יפה בסך הכל, לא נראה שתהיה בעיה מחר אם לא תיכנסי ללחץ״ אמר באותו הטון.
״אם אני לא אכנס ללחץ… הסיכוי נמוך״ נאנחתי.
״את יכולה לחשוב על שמיים, ים… על זה שאם תעברי את זה יהיה לך רישיון… את יכולה לחשוב עלי״ הציע ת׳ור, במעט קלילות.
״לחשוב עלייך רק יתרום לתחושת הלחץ״ גיחכתי.
״אני מלחיץ אותך?״ הוא הביט בי באינטימיות.
״לא״ התגוננתי.
״אל תשקרי״ הוא ביקש.
״אז כן…״ השבתי.
״מה אני עושה שמלחיץ אותך כל כך?״ תהה.
״מממ…״ זעתי באי נוחות.
״כשאתה מכוון את השיחה לנושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם… כשאתה מביט בי ככה…״ מלמלתי, מבלי להביט בו.
״איך ככה?״ לחש לי.
היישרתי את מבטי אל חלקו האחורי של הרכב שחנה מולנו לצד המדרכה של מגרש החנייה.
״באינטימיות״ פלטתי.
עדיף שיקבל את התשובות שלו ויחדל מלתחקר אותי…
תחילה הוא שתק, ולאחר מכן פתח ואמר ״את מפחדת להישאר איתי לבד?״.
״לא מפחדת״ תיקנתי.
״לחוצה?״ הוא שינה.
הנהנתי.
״אני לעולם לא אפגע בך, כמה פעמים אמרתי לך את זה?, אני יציב ובטוח ומוחשי יותר מכל דבר אחר… את יכולה לבטוח בי ואני תמיד מוכיח לך את זה״ הוא הסביר.
הנהנתי, זה היה נכון.
״אז מה הבעיה?״ שאל מבולבל.
״להישאר איתך לבד… זו לא הייתה הכוונה״ נאנחתי ופניתי להביט בו.
״אני לא פוחדת ממך, אני לא לחוצה שתפגע בי פיזית… אני-״ ניסיתי להבהיר את רגשותי.
״את פוחדת להיות איתי״ הוא השלים את דברי, ניצוץ הבהיק מעיניו, פרץ זעיר של אינטימיות שחלף מחשבותיו.
״לחוצה״ תיקנתי אותו.
״את לחוצה מאינטימיות… איתי…״ הוא מלמל כמעט לעצמו.
השפלתי את מבטי.
״רן אני יכול לנחש שהתחושות שאת מרגישה כשאת איתי לבד מלחיצות אותך כשהן מגיעות למקום של אינטימיות… את לחוצה ופוחדת מהרגשות האלו שאת מרגישה כלפיי?״ הוא שאל ולצערי צדק.
״אני עניתי על שאר השאלות שלך, תסיק מה שאתה רוצה״ פניתי לצאת.
״הסכמה בשתיקה…״ הוא סינן ולפט את ידי.
״תשחרר״ ציוויתי באי רצון.
״שנינו לא רוצים שזה יקרה״ הוא הביט בי, עיניו לוהטות, סורקות את פני בחיפוש אחר ניצוץ של שבירה.
״שנינו יודעים שזה מה שאתה רוצה שיקרה״ השתחררתי בכוח מאחיזתו.
״זה נכון, אבל את שקרנית גרועה, תמיד היית כזו״ הוא אמר.
״אתה לא מכיר אותי יותר מידי כדי לספר לי מה הייתי, אל תחמיא לעצמך יותר מידי, דברים עשויים להתנפץ לך בפנים, חבל שתתאכזב״ עקצתי בארסיות.
״מעטפת של עוקצנות וציניות כדי להסוות כאב ואמת, עברתי את זה כבר, תהיי יותר יצירתית״ הוא השיב לי.
״כי אף אחד לא יצירתי כמוך נכון?, כמה אנוכי אתה יכול להיות?״ אמרתי הן בזלזול והן בתדהמה.
״האם העובדה שאני מתעמת עם הרגשות שלי הופכת אותי לאנוכי?״ הוא שאל כאילו הדבר היה מובן מאליו כי הוא צודק.
גלגלתי את עיני ונאנחתי.
״פשוט תוותר״ סיננתי ותכננתי לפתוח את דלת הג׳יפ.
בלחיצה מהירה הוא נעל את הדלת.
״ומה אם לא?״ התגרה בי אך ברצינות.
הבטתי בו בזעם שהחל להתלקח.
״כדאי שכן״ אמרתי.
״אחרת?״ המשיך.
״ת׳ור מה אתה רוצה ממני?״ הבטתי בו בייאוש.
״את גורמת לזה להישמע כאילו אני מאלץ אותך לעשות משהו״ טען.
״אתה כולא אותי באוטו שלך ומנסה לחלץ ממני מילים מסויימות, ואתה חושב שזה לא נשמע כאילו אתה מאלץ אותי משהו?, השתגעת?״ הבטתי בו כלא מאמינה.
״למה התחלת לנהוג?״ שאל לפתע.
״מה?״ נשמעתי מבולבלת.
״תעני על השאלה״ אמר.
״כי זה הסיח את דעתי… התחושה של הנהיגה הייתה משחררת כי המחשבות שלי היו צריכות להתעסק במה שמתחולל בכביש ולא היה לי זמן להתעמת עם מחשבות על כל מיני אנשים וחרטות ותחושות אשמה…״ הסברתי.
״יפה, עכשיו תדעי שאני תמיד מקדים אותך לפחות בצעד אחד, את השלב הזה כבר עברתי, עכשיו אני יודע מה אני רוצה ואני מתכוון להילחם עליו״ השיב בנחישות.
״מה שאתה רוצה לא רוצה אותך״ שיקרתי.
״אמרה זו שכותבת את שמי ביומן שלה ומציירת לבבות״ הוא חייך בערמומיות.
״זה ממש לא מה שקורה והיומן הזה מחוץ לתחום שלך״ אמרתי באזהרה.
״זה היה ניחוש, ולא כל כך פרוע״ הוא הביט בי כשעל שפתיו החיוך השוביניסטי שגרם לי לחוש חשופה לחלוטין.
״תמשיך לדמיין דברים״ נאנחתי תשושה.
״תמשיכי להתכחש לדברים״ השיב לי.
״אני לא אוהבת אותך״ אמרתי לפתע.
שתיקתו ארכה שנייה ויכולתי לדעת לפני נשימתו הכבדה שהוא משתדל להבריח את המילים הללו מהאוזן השנייה.
המילים האלו הם הדרך היחידה שבה יוכל לשחרר אותי…
הוא הישיר אלי מבט, שחרר את חגורתו ורכן אלי עד שרווח צר של אוויר חצץ בנינו.
״באמת?״ הביט בי בחוסר אמון.
בלעתי את רוקי.
הוא הניח שתי אצבעות מתחת ללסת שלי, בקצה של צווארי וחש בדופק המוגבר שלי.
לעזאזל עם ההשפעה שיש לו על פעימות הלב שלי.
הוא חייך בשביעות רצון.
״אנחנו נבדוק את זה״ הוא חייך חצי חיוך.
ידו החליקה ופרמה שני כפתורים מהסוודר שעטיתי על גופי.
״משוחררת״ הוא אמר כשחזר למקומו ונשען לאחור.
נותרתי המומה ומזועזעת.
בעצבים ניתקתי את המפתח והטחתי אותו על גופו.
״לא תודה על הטיפים״ אמרתי.
״אם את עוברת מחר זה בזכותי״ אמר.
גלגלתי את עיני וטרקתי את הדלת, צועדת צעדים רחבים וזועמים.
״הוא לא אמיתי״ אמרתי לעצמי וכפתרתי בחזרה את הכפתורים שלי, חשה בצעדיו המדודים ובמבטו הקודח הישר מאחור.
-יום למחרת-
״אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלו לידי שיילין… איך לרסן את הדחף לקפוץ עליו ולטרוף לו את השפתיים?״ נאנחתי ונשענתי על הקבר שלה.
דמותה הביטה בי בחיוך מבעד לתמונתה.
״אני מצטערת, את נפטרת בדיוק כשהבעליות שלך עם בנים היו בשיאם ועדיין… הכל בגללי… יש לך מושג כמה ג׳ב מתאבל עלייך?״ אמרתי באנחה.
לא חיכיתי לתשובה, לא רק כי ידעתי שהיא לא תגיע, אלא כי הייתי כל כך להוטה לדבר.
״היום יש לי טסט… הבנתי שמרון וסילבר יהיו שם בשבילי, ג׳ב מבלה בקרחת היער בחברת הפסנתר שלו, אני מקווה שת׳ור לא יבוא, אחרת אני אכשל בוודאי… הלוואי שיכולת להיות שם איתי… אני אעבור, אני מבטיחה לך״ אמרתי בחיוך עצוב שהתחלף למבט נחוש.
כתבתי ביומני עוד מספר מילים על רגשותי לת׳ור שהופך את המצב לקשה לריסון ונעלתי את יומני, ממהרת אל תחנת האוטובוס.
לאחר ששילמתי התיישבתי במושב האחורי ונאנחתי.
״מוכנה ליום הגדול?״ קול נשמע מימיני.
הופתעתי לגלות כי אדם זה היה ג׳ב.
״עכשיו כשאתה כאן אני יכולה להגיד כן בלב שלם״ חייכתי.
״אז אני שמח״ הוא חייך.
״קר בחוץ…״ מלמלתי.
הוא נטל את ידי, שילב אותה בידו, הצמיד אותה אל שפתיו ונשף לתוכה אוויר חמים מגופו.
צמרמורת חלפה בי.
״זה בסדר״ חייכתי במבוכה והשבתי את ידי אל חיקי.
״אני יודע מה גרמתי לך לעבור ואני שמח שלשיילין יש חברה כה טובה כמוך שלא משאירה אותה לבדה״ הוא התוודה.
כל שיכולתי הוא לחייך.
״אל תדאגי לי יותר ותזכרי שאני כאן כמו פעם״.
״תודה״ השבתי בחיוך.
זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שהוא הניח לי להניח את ראשי על כתפו.
ובאותו היום, עברתי טסט.