אליס בארץ הפלאות הגרסא הסדיסטית: פרק 1

ככל שצעדיו של צ'שייר התקרבו אל אליס, שנאתה כלפיו גדלה בלבד. גופו החיוור ועורו החשוף הפריעו לה, והיא הוציאה את סכיניה החדים מכיס שמלתה. הוא חייך אליה, חיוך מטורף שחשף שתי שורות של שיניים חדות ומשוננות כסכינים. אוזניו החתוליות הזדקפו, והוא הקשיב לפעימות ליבה שעלו מרוב זעם. הוא שקל אם עליו להיעלם, או לברוח, כי אליס נראתה מאיימת במיוחד באותו רגע, אך החליט שעליו לבצע את משימתו וללוות אותה אל הבית הרעוע של הכובען, הרי הוא רצה להגיע לשם בעצמו, הוא עדיין לא קיבל את מנת הטירוף השבועית שלו. הוא נופף אליה, אך היא לא השיבה לו ניפוף, ופניה הנאות הרצינו.
"שלום, גברת אליס." צ'שייר בירך אותה.
היא חייכה חיוך, אך היה הוא מאולץ ומלא בכעס. "שלום לך, צ'שייר." היא הזעיפה את פניה כשאמרה את שמו של החתול השדוני, ואמרה כל מילה בארסיות, צ'שייר גרגר בתגובה.
הם נעמדו שם במשך מספר שניות מביכות, "אתה מתכוון ללוות אותי למקום כלשהו?" שאלה אליס.
"כמובן, אליס. האם יש בלבך כוונה לבוא אחריי?" שאל צ'שייר בנעלות, וחיוכו התרחב, עד כמה שזה אפשרי. אליס הנהנה בקשיחות. צ'שייר התחיל ללכת בפסיעות קטנות צפונה, ואליס אחריו בדריכות, נוקשת במגפיה באדמה
הלחה של ארץ הפלאות. לאחר מספר דקות ארוכות של דממה, גדל באופק כתם שלאחר כמה מטרים התגלה כבית רחוק. הבית היה גדול – כמעט בגודל של עשרה אוטובוסים הפוכים ביחד. מתוך הבית נשמעו צחקוקים עליזים, חפצים שנשברים וצעקות.
"לחיים!" נשמע מתוך הבית. ככל שהם התקרבו יותר, הם שמעו את הצעקות יותר ברורות: "אבשלום, תעביר ת'וודקה!", או "נו, איפה החתול הזה?", כמה שהצעקות נשמעו מוזר לאליס, צ'שייר כבר היה רגיל לזה. הוא לא יכל לחכות לראות שוב את הכובען והמלכה האדומה.
הבית נראה גלוי לחלוטין, הפוך על הפוך הוא היה ובצבעים משונים. לפתע צלחת נזרקה וחלון נשבר, וברגע האחרון חץ פגע בצלחת, ממש לפני שפגעה באדמה. "בוא לפה ארנב יש לנו דברים לעשות!" צעק הכובען, קורא לשפחתו: הארנב.
"מה קורה בבית הזה?" שאלה אליס בחשדנות את צ'שייר, הכל נראה לה מטורף לחלוטין. אף על פי שראתה מקומות מוזרים אף יותר. צ'שייר חייך בעדינות כשראה את התגובה של אליס, אך תשומת ליבו נסחפה בקלות כאשר הביט בפניו של הכובען. גופו של הכובען היה זקוף וישר, מאחוריו מציץ הארנב המסכן והחבול. הכובען סקר את צ'שייר מכף רגל עד ראש, עוצר בבטנו ופניו. צ'שייר, בנשימה עצורה, התקרב אל חברו הטוב. ללא מילים, הכובען נגע בעורו הקר של צ'שייר, שולח בחתול צמרמורות אפלות. צ'שייר התקרב אל הכובען, שפתיו משתרבבות קדימה. הוא חיכה לכובען. הוא חיכה לו הרבה זמן. הכובען חייך אל השד בהנאה, וקירב את שפתיו אל לחיו, אפו, וצווארו. ללא קול, צ'שייר חייך וילל אל אוזניו של הכובען, כורך את זרועותיו סביב מעילו האדום והמחוספס. הוא התמסר לתחושות שהכובען העביר לו, מרשה לקצב ליבו לעלות ולחום להיצמד אל גופו. צ'שייר עצם את עיניו, והכובען עשה כמוהו, חיוך משוגע עדיין מותח את שפתיו הרכות. ללא משים, ניביו הארוכים של צ'שייר נשכו את צווארו החשוף והחיוור של הכובען, נכנסות עמוק אל תוך עורו, אך לא עמוק מספיק כדי לגרום לפצע ממשי. חיוכו של הכובען התרחב.
"למה שלא תמצאו לעצמכם חדר?" אליס פלטה בזעף.
צ'שייר העיף בה מבט, ונאנח.
אך הכובען התקרב אליה בצעדים מהירים ובחיוך עליז ומטורף על שפתיו,"שלום לך גברתי," הוא שלח את ידו לעבר אליס,"אני הוא הכובען, ואילו את?"
"אליס." מלמלה, והביטה מעבר לכתפו, על כיסא מפואר ורעוע מעט, ישבה אויבתה הגדולה ביותר – המלכה האדומה. שמלתה האדומה נפרשה על הכיסא מעוטרת בעיטורי לבבות, כתר צהוב נח לשערה האדום והמתולתל, וחיוך עדין נמתח על שפתיה. היא נראתה כילדה קטנה, אך כוחה היה גדול.
"ובכן, שלום לך אליס." אמרה המלכה האדומה, שהפנתה את מבטה לעברה, עיניה היו בצבע תכלת-ירוק.
אליס הנהנה, בארשת פניה אדישה. אליס העיפה מבט לעבר הכובען,"אפשר קצת תה?" שאלה אליס בנימוס, והתקדמה לעבר המלכה, ידיה האוחזות בסכינים מתדהקות עם כל צעד.
"כמובן." מלמל הכובען, לאחר שאליס התרחקה ממנו,"אין רצח בבית הזה!" צעק לעבר אליס בעליזות, והלך לקחת כוס תה.
"יש לי משרת עם מסור! תיזהרי!" קפצה המלכה מהכיסא. הכובען חזר כשכוס תה אדומה בידו.
"יקירותיי, בבקשה תירגעו. אני לא ארשה שום אלימות בבית הזה, חוץ מאלימות מינית. ואלימות שאני עושה," אמר
הכובען מביא לאליס את כוס התה שבידו. צ'שייר עמד בצד מסתכל על המתרחש, הוא אהב את הקול החושני של הכובען במיוחד כשהרגיע אחרים.
"אני ארגע אבל אני מזהירה שוב, יש לי משרת עם מסור ואני לא מפחדת לקרוא לו!" אמרה המלכה והתיישבה שוב על כסאה.
"איזה פחד! המלכה מפונקת תקרא למשרת המפחיד שלה. יש לי סכינים, אבל אני לא אשתמש בהם כרגע, אני במצב רוח טוב." אמרה אליס, חיוך נעים נח על שפתיה והיא הכניסה את הסכינים לשמלתה. הכובען נרגע, לפחות הסכינים כבר לא היו על השולחן.
"הבה לא נשכח מדוע כולנו כאן היום. זוהי לא מלחמה, זה מפגש. בואו לא נהפוך אותו למרחץ דמים," אמר צ'שייר והתיישב על הכיסא ליד הכובען שכבר הספיק ללגום קצת וויסקי.
הזחל אבשלום הוציא מכפלי גופו סיגר גדול ושמן, הדליק אותו והחל לעשן. העשן יצא בצורות, חתול חסר גוף, נערה בשמלה חושנית, כובע מעופף, נער עם מסור בידו ומלכה כועסת. כולם בהו לרגע בעשן של אבשלום ואז שתו להם וויסקי, תה ומעט וודקה בשלווה של רק כמה שניות.
"אז, שנדבר על הנבואה הקרבה לבוא שוב?" אמר הכובען, ולא ידע למה הוא נכנס.
"נבואה?" שאלה אליס שבדיוק לגמה מעט מהתה שלה. היא חשבה כמה שניות, והנהנה.
"צ'שייר לא סיפרת לעלמה הצעירה על הנבואה? תתבייש לך. אני יודע שאתה אוהב מסתוריות." אמר והדגיש את המסתוריות. "אבל עכשיו, כולם צריכים לדעת את האמת" המשיך הכובען לוקח שוט של וויסקי.
"טוב, אני אספר לך אליס. יש נבואה חדשה. היא נשמעה רק על ידי מספר זעום של אנשים, אנחנו. ואת חלק מהנבואה המסתורית הזאת. בנבואה מסופר על כובעים מעופפים, חיוכים מטורפים, בגידות, חילופים, מוות, דם, עלייך ועלינו. אליס היקירה" אמר הכובען, מסתובב ברחבי החדר, עובר על החפצים חסרי האבק ומחייך את חיוכו הערמומי.
צ'שייר משך את הכובען לישיבה, והתרפק על ברכיו. "משהו שקשור בך… אבל זה לא מעניין ממש.." צ'שייר ציין, מלקק את כף ידו ללא תשומת לב יתרה למתרחש סביבו.
"יראו המתים, יראו החיים
בעולם שכזה לא יהיו מנצחים
ורק ארבעה ללא סוף או התחלה
יתייצבו מול דבר, אי המחילה
ואדם מצטרף, האסור כבר מותר
העולם יתמודד עם הרוע שחזר
והעולם כולו הפוך, יש רק בחירה אחת
בחירה שדוקרת יותר חזק ממחט" אמר אבשלום, מוציא עוד עשן מהסיגר.
"זהו? זה קצר." אמרה אליס.
צ'יישר הנהן בהסכמה. "אם הכובען היה אומר זאת, זה היה נשמע צרוד, ארוך, מותח וסקסי. אבל אבשלום הפריע לו, וזה פשע." הוא ליטף את המעיל של הכובען בחיוך, והכובען נשק לאפו.
"די כבר…" אליס מלמלה, וגלגלה את עיניה. "ומה נעשה לגבי הנבואה הזו?" אליס הוסיפה לאחר מחשבה קצרה.
צ'שייר משך בכתפיו, ודעתו של הכובען הייתה נתונה כולה לפניו השדוניות של צ'שייר החמוד שהניח את ראשו על חזהו של הכובען, וילל באי סיפוק.
אבשלום רק הפריח טבעות עשן יפהפיות ולבנות, מתעלם מאליס, והמלכה רק שילבה את ידיה על חזה בזעף, כי היא דיברה הכי פחות בשיחה, וזה הפריע לה ביותר.
"מישהו מתכוון לענות לי?" שאלה אליס, ואוטומטית שלחה את ידה לסכין. היא לא ידעה מדוע. צ'שייר צחק, ואיתו גם הכובען."אני אפרש את זה כלא.." מלמלה אליס והתקרבה לחלון החדר, שהשקיף על ארץ הפלאות. היא הניחה את ידה על החלון הקריר, הערב כבר התחיל לרדת. הזמן עובר מהר בבית הזה. היא עצמה את עיניה, מעלימה את הזוהר הירוק שבהק סביב אישוניה. זיכרונות החלו להציף אותה, היא ניסתה להדחיק אותם לרחבי מוחה, הרחק מליבה. ללא הצלחה.
כאשר פקחה את עיניה, במקום הבוהק הירוק הרגיל, נגלה צבע אדום כדם. היא הוציאה את סכיניה מהשמלה, ואחזה בהם בחוזקה, שמלתה מתבדרת סביבה מהרוח שחדרה דרך החלון השבור. היא ניסתה להשתלט על הכאב העמוק, להשתלט על עצמה. הרוח נשבה מעט יורת בחוזקה, ושיערה השחור כלילה התעופף בפראות. בעיניה נראה הבזק קטלני, והיא הסתובבה לעבר החבורה הקטנה שנמצאה איתה בבית, שמלתה השתנתה בין רגע. השמלה נהפכה לבנה מלאת כתמי דם, ידיה נמלאו דם, אך האחיזה בסכין המעוטר שלה רק התהדקה. היא צרחה והסתערה לעברם.
כל הראשים הופנו לעברה, כולם נראו מבועתים, חוץ מהכובען שהיה רגיל להתקפי זעם ובעתה. עיניה נפערו והיא שלחה את הסכין לעבר צ'שייר, מכוונת בדיוק לכיוון ליבו. לפתע צ'שייר נעלם, לא מותיר אחריו דבר. אליס הייתה רגילה לזה, ומבטה עבר לנקודה מסוימת באוויר, מקום ריק לחלוטין. לפחות בעין רגילה.
"האם זה היה הכרחי? שאל הכובען, מביט לנקודה הריקה אליה הביטה אליס ומתקרב אליה. לפתע ממש לידו, בנקודה אליה שניהם הביטו, כמו ציפה הכובען, הופיע צ'שייר מגרגר ומניח את ראשו על כתפו של הכובען. אליס צחקה, הכל קורה בדיוק כפי שתכננה. היא רצה לעבר המלכה האדומה ותקעה את הסכין בראשה. לפתע אליס חזרה לעצמה, צבע עיניה הפך חזרה לירוק, ושמלתה נהפכה כחולה שוב. היא הביטה בבהלה במלכה. אך היא רק צחקקה והוציאה את הסכין מראשה. היא לחשה כמה מילים והמלכה חזרה לחיים.
"אני לא יודעת איך עשיתי את זה." מלמלה אליס ועיניה נטועות במקום כלשהו באוויר.
"כמו שאמרתי, רצח בבית זה אסור. והבית מגן על החוקים שלי, אליס. עכשיו תשבי ונדבר, בפעם הבאה נסי לשלוט על עצמך או שהבית לא ישלוט על עצמו" אמר הכובען מלטף את ראשו של צ'שייר. אליס התיישבה וכך גם כל השאר. המלכה הביטה מבט מרושע וחסר לה לעבר אליס ששתתה את התה וניסתה להירגע.
"אם לא לדבר על הנבואה כל כך מעצבן אותך, בואי נדבר עליה. הנה נציג אותך בפני העובדות הקשות. תהיה מלחמה, את תיפצעי, כולנו ניפצע. משהו גדול מתעורר ולצערי את חלק מהנבואה הזאת" אמרה המלכה תוקעת את סכין האוכל ומוציאה אותה שוב ושוב מן השולחן.
אליס בהתה בכוס התה שלה שכבר הייתה ריקה, ואז הביטה לכובען.
"אתה יכול לומר לי בדיוק מה יקרה?" שאלה. מדי פעם היא נראתה כמעט כמו ילדה קטנה ופגועה, וזאת מי שהיא באמת הייתה, פעם.
"לצערי אני לא יכול" ענה לה הכובען, מלטף שוב ושוב את צ'שייר וגורם לו לגרגר שוב ושוב. המלכה האדמה נראתה מרוצה מהמראה הפגוע של אויבתה. ברגעים כאלה הם היו חייבות לשתף פעולה, גם אם שנאה את העובדה שהיא תצטרך לעבוד איתה.
"למה אנחנו הארבעה?" שאלה אליס, מראה היה עדיין תמים אבל גבותיה התכווצו ברצינות.
"אוי כמה שאלות יש לך היום!" אמר צ'שייר וחזר לגרגר על החזה של הכובען.
"יקירתי, אנחנו פשוט….יודעים" ענה לה הכובען מדגדג את צווארו של צ'שייר וגורם לו הנאה. הכובען התרחק, אך צ'שייר תפס את ידו ומשך אותו אליו, מנשק את שפתיו ברכות עדינה. אליס גלגלה את עיניה והשפילה את מבטה, והמלכה רק בהתה בגופו המקומר של החתול השדוני.
"פשוט יודעים?" אליס שאלה, והכובען הביט בה, גורם לצ'שייר ליילל בזעם ולתקוע מבט שנאה באליס.
הכובען הנהן, ואבשלום הסכים עימו, מצטרף להנהון.
אליס הביטה בחבורה המשונה, שכל אחד מהם הנהן, ושקלה להוציא את הסכין שלה, אך באותו רגע ששלחה יד ארוכה לעבר הסכין, צ'שייר צחקק ללא סיבה. הכובען הביט באהובו, וכך עושים גם השאר, אך צ'שייר פשוט צחק ללא הפסקה.
"היום היה יום שלישי, מחר לא יום רביעי, אני לא יודע מה קורה, אני יושב ולא קורא. כי ספרים זה לאנשים, ואני חתול נחמד, הכובען בי חושק, והלחץ בנינו עז!"
המלכה רק הביטה בהם, לגמה מהתה שלה וצחקקה. אליס הביטה בו בתמיהה, ניערה את ראשה וצחוק קטן נפלט מפיה."שיר נחמד יחסית לחתול."
"יחסית נחמד?" התעצבן צ'שייר.
"אמרתי, יחסית לחתול." תיקנה אותו אליס ברכות ושיחקה עם סכינה.
צ'שייר פלט מלמול לא מובן מפיו. אליס חייכה לעברו בערמומיות. היא קמה מהכיסא, ונגעה קלות בפרסת הסוס הכסופה והקטנה ההפוכה כלפי מטה שקשורה לצווארה. אף אחד אינו ידע מה היא עושה. האמת, שגם היא אינה ידעה. לבסוף היא נאנחה, והרימה את סכינה החד כתער. עיניה של המלכה האדומה יתקשחו, והיא נדרכה כולה, מוכנה למכתה של אליס. אך אליס אינה כיוונה את סכינה אל המלכה.
"אין אלימות בבית הזה! כמה פעמים אצטרך לומר לך?" צעק הכובען שחשב שתדקור את המלכה.
אליס רק חייכה, היא זרקה את הסכין לדלת ופגעה בדיוק באמצע הדלת. לא עברה שברירית שנייה והיא רצה לדלת, לקחה את הסכין בזריזות, בעטה בדלת, וברחה מהבית במהירות. מותירה מאחוריה את האורחים הנדהמים של הכובען, ואת הדלת שבורה לחלקים.