בת לוויה-19

קרו נועץ בי מבט קפוא. שאלתי אותו. באמת אמרתי לו להגיד כל מה שהוא יודע. כרגע אני מתחילה לחשוב שהייתי צריכה לסתום את הפה. "יש הרבה דברים שאת לא תביני גם אם אני אספר לך אותם מאות פעמים. יש דברים שאפילו אני לא מצליח לפצח אחרי אלפיים שנה. את צריכה להתחיל לעקל את זה שאני מספר לך את הדברים שכדי לך לדעת. ולא את מה שאת חושבת שאת רוצה לדעת קידו." הוא אומר בכנות מפתיעה. הוא לא נראה כועס, או מוטרד הוא רק מציין עובדה. "אתה לא יכול להחליט בשבילי מה אני רוצה או לא רוצה לדעת! אני רוצה לדעת כמה שיותר, אולי אז אני אבין מה לעזאזל קורה כאן!" אני עונה. קרו נד בראשו "את רוצה לדעת הכל? אין בעיה. האמת היא שאין לי שמץ של מושג מה הענקים רוצים ממך. האמת היא שאת שונה מכל האחרים! האמת היא אני רוצה לגלות למה! האמת היא שאת בסכנה נוראית ויש סיכוי טוב שאני לא אצליח להגן אליך! מי יודע?! אני כנראה נכשל בלהגן אליך ברגעים אלא ממש!" הוא כמעט צועק "זה מספיק אמת בשבילך?" הוא מוסיף בקולו הרגיל. הוא כבר איבד תקווה. "עדיין לא ענית לי. לאן הענקים התכוונו לקחת אותי?" זה מה שהוא עושה. מדבר הרבה ומשאיר רושם שהוא חשף בפניך הכל אבל בעצם לא אומר את מה שאתה באמת רוצה לדעת. "יש לי תאוריה אבל אני לא רוצה להסתבך עם טעויות קידו…" הוא מגרד באחורי ראשו בעצבנות. אני מביטה בו בצפייה להמשך. ידו עברה בשערו האפור והשופע. לא היו בו גוונים של לבן או שחור כמו שיש אצל אנשים ששערם מאפיר. הוא היה כולו בגוון אחיד של אפור. קצות כנפיו המקופלות בצבצו מאחורי גבו. כבר התרגלתי לצבע הלא טבעי של עיניו. אבל עדיין עוברת בי צמרמורת לפעמים שאני מביטה בהן. גוון עורו רק הבליט את הבוהק של עיניו עוד יותר המסכה נמתחה בקפידה כרגיל. אך נדמה לי שהיום הייתה נמוכה יותר. וחשפה מעט מגשר האף. ידיו היו נתונות בכפפות הרגילות שלו. שקצוותיהן קטומים ונותנות לקצות עצבעותיו לבצבץ החוצה. הוא מביט בי ונאנח "יש להם… מקום כלשהו. הבנתי את זה לפני כמה עשרות שנים. מן בסיס או בית. מקום שבו הם מתקבצים" הוא אומר. "אז בוא נלך לשם" אני ממשיכה את דבריו. הוא פעור את עיניו "לא! את רוצה פשוט לצעוד לשם?! איך?!… איך?!… לא לזה התכוונתי!!! את רוצה שהם יהרגו אותך?! אי אפשר! את לא שפוייה נכון?!" הוא צועק בבהלה. "יש לך כיוון חקירה אחר?" אני שואלת. הוא רק שותק. "אין ממש בררה אחרת נכון? כי להמשיך ככה זו לא אפשרות." אני אומרת. הוא נושך את שפתו. ונד בראשו לשלילה. "זו הזדמנות. להפסיק להילחם. דיפלומטיה זו האפשרות הכי טובה." אני מנסה לשכנא אותו. "איך בדיוק את מתכוונת לעשות את זה?!" ידיו מורמות באוויר. "אני יכולה להבין אותם. הם מדברים ביניהם כל הזמן קרו, זה אתה שלא יכול להבין!" אני עומדת על קצות העצבעות כדי להביט לקרו ישר בעניים המלחיצות שלו. הפנים שלו קפואים "גם אם צודקת. הם עדיין יצורים אכזריים. הם נהנים מלהרוג, הם אוהבים לפצוע." הוא אומר בקול קר כקרח. עיני מצתמצמות בזעם.
"ואתה לא?"