"העיניים האדומות"- חלק 2

נכנסתי לתוך הבית וטרקתי את הדלת. התנשפתי מהריצה והלב שלי עוד דפק מהפחד. אני חייב להתקשר לאימא שלי ולספר לה. הלכתי למטבח איפה שנמצא הטלפון ופתאום ראיתי את אימא שלי יושבת במטבח. היא הביטה בי במבט מפוחד כזה. "אמא! מה את עושה בבית? את לא מאמינה מה קרה! הלכתי היו-", פתאום היא קמה בקפיצה מהשולחן ,הפנתה ממני מבט לכיוון אחר ושאלה אותי "הלכת היום לבית הספר?". "כן הלכתי ו-" " למה הלכת לבית ספר היום? לא חילקו לכם הודעה שאסור ללכת?". ואז נזכרתי, המורה אמרה לנו משהו על זה שאסור לבוא לבית הספר מתישהו וחילקה לנו דפים. לא הייתי מרוכז בכלל אותו הזמן אז שכחתי. הכנסתי את היד לכיס וראיתי את הדף שהיא חילקה, היה רשום עליו " אין לבוא לבית הספר ביום חמישי הקרוב, סכנת חיים למי שבא!!!" קראתי בקול. פתאום אמי רצה אל חדרה ונעלה אותו. "אמא? מה את עושה?" .שמעתי אותה צועקת " למה הלכת לבית הספר? למה הלכת? לאאא, אל תתקרב אליי" ואז שמעתי אותה מתחילה להתייפח ולהפיל חפצים בפנים. עמדתי המום מול הדלת. הרגשתי מאוד מפוחד ופגוע אז התחלתי לבכות בעצמי" אמא מה קורה? אני מתקשר לאבא". הלכתי להתקשר אבל הוא לא ענה. הלכתי שוב אל מול הדלת והתיישבתי. שמעתי את אימי עדיין בוכה בפנים. אחרי כחצי שעה בערך הייתי חייב לשירותים. בזמן שהייתי בו שמעתי פתאום את דלת הכניסה נפתחת ומישהו נכנס בסערה לדירה. "רמי אני פה!!" שמעתי את אמי צועקת. "אני בא שרה!" זה היה אבא שלי. כשיצאתי מהשירותים ראיתי את הוריי כבר יוצאים בחופזה מהדירה. "אנחנו מצטערים" צעק אבא שלי בלי להסתכל עליי. "בשום פנים ואופן אל תצא מהדירה אם אתה רוצה לחיות" הוא הזהיר אותי לפני שטרק את הדלת והשאיר אותי לבד. ראיתי אותם מהחלון כשהם נכנסו למכונית ונסעו במהירות מהמקום. הרגשתי נורא, לא הבנתי מה עשיתי רע.. ניסיתי להתקשר לחברים שלי אבל אף אחד לא ענה, אז הלכתי לחדרי נשכבתי מתחת לשמיכות ונרדמתי.

כשקמתי הכול היה חשוך. הפעם הייתי זהיר ולא נדפקתי מהחלון כשקמתי מהמיטה. הסתכלתי החוצה וראיתי שנורא חשוך בחוץ, כבר הגיע הלילה, השמים היו מכוסים עננים אדמדמים ופנסי הרחוב לא עבדו. חוץ מזה גם ראיתי שאין אור בחלונות של שום בית, בדרך-כלל יש אור בחלק מהחלונות גם בלילה. לא יכול להיות שאין אף אחד בעיר חשבתי לעצמי. פתאום ראיתי שמרחוק פנס אחד כן עובד, והצלחתי לראות שבאמצע מעגל האור עומדת דמות. נזכרתי בחלום שלי האם זאת הדמות מהחלום? אולי אני עכשיו בתוך חלום תהיתי לעצמי. צבטתי את עצמי והבנתי שאני לא בחלום. פתאום הרגשתי שמשהו דוחף לי את הרגל, הסתכלתי וראיתי שזה צ'ארלי. מעולם לא שמחתי כל כך לראות את החתול שלי. לקחתי אותו לידיים וחיבקתי אותו. הוא גרגר. פתאום הבחנתי במשהו במראה שלי, שתי עיניים אדומות שזהרו בחשיכה של החדר הסתכלו עליי דרכה כמו אלו שראיתי בחושך של עיניי כשמצמצתי בדרך הביתה. הדלקתי במהירות את האור והם נעלמו. הורדתי מהר את המראה ושמתי אותה הפוך על הקיר. הייתי נורא לחוץ. הסתכלתי מהחלון וראיתי שהדמות עדיין שם אז סגרתי את התריסים. מצאתי את החתול והוא נראה כאילו כל מה שקורה לא מזיז לו. לפחות החתול לא פוחד חשבתי. הלכתי למטבח והכנתי לעצמי טוסט. הלכתי לאכול בסלון והסתכלתי טלוויזיה, ראיתי כמה סרטים ברצף. כשסיימתי לראות טלוויזיה כבר היה אור בחוץ, אור אדמדם. ניסיתי להתקשר דרך הטלפון במטבח אבל עדיין אף אחד לא ענה. הלכתי לחדרי ושמתי לב שהחלון פתוח לרווחה. מישהו פתח את החלון. נכנסתי בזהירות לחדר והסתכלתי סביב אבל לא היה שם אף אחד. הבטתי מהחלון החוצה וראיתי שמתחת לבית שלי עומדים החברים שלי. כולם עמדו עם עיניים עצומות. "היי, מה קורה? למה שלא תצא אלינו" קראו לי החברים. כולם אמרו את זה יחד כמו מקהלה. "היי מה קורה? למה שלא תצא אלינו" הם אמרו שוב באותו זמן כולם יחד. פתאום הם פתחו את העיניים וראיתי שלכולם היו עיניים אדומות. סגרתי מהר את החלון ואת התריסים. אחרי כמה שניות פתחתי את התריסים וראיתי שהם נעלמו. כשהגיע הלילה הבטתי שוב החוצה מהחלון, ראיתי שהדמות שוב נמצאת שם מתחת לפנס הרחוב. הרגשתי שהיא מחכה למשהו. מחכה לי שאצא בטח. מאותו לילה לא הבטתי יותר מהחלון. הייתי מדבר עם החתול שלי לפעמים אבל רוב הזמן ראיתי סרטים ושיחקתי מחשב. אחרי כמה ימים הפסקתי לנסות להתקשר למישהו. בלילות הייתי רואה אור אדום מהמראה ההפוכה ובחדר האמבטיה אבל פשוט הפניתי את המבט והמשכתי לישון. אחרי חודש נגמר האוכל והמים והייתי חייב לצאת.

פתחתי את החלון והסתכלתי החוצה. לא האמנתי למראה עיניי, השמש זרחה בשמיים נטולי עננים , המכוניות נסעו והיו מלא אנשים ברחוב. קיוויתי שהכל עבר. פתחתי את דלת הכניסה מהר ועמדתי לצאת מהדירה כשפתאום שמעתי "מיאוווו", זה היה צ'ארלי. " אל תדאג צ'ארלי נראה לי שהכול בסדר עכשיו". הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי, ואז יצאתי מהדירה. ברגע שיצאתי הדלת נסגרה מעצמה מאחוריי בטריקה. קצת נבהלתי אבל חשבתי שכל האנשים למטה בטח יוכלו לעזור לי. ירדתי במדרגות למטה וכשיצאתי לרחוב הבנתי שטעיתי לגמרי. שמיים אפורים, שקט נוראי וחוסר חיים שרר בחוץ. כל מה שראיתי מהחלון היה לא נכון. מיצמצתי וראיתי את מה שפחדתי ממנו, העיניים האדומות חזרו.

המשך יבוא…