יום הולדת.. שוב..

יום שישי, השעה 02:00 לפנות בוקר, שוכבת במיטה, בוהה בחושך רועדת ולא מקור.
אני מנסה לחשוב מה יעשו לי ביום הולדת. זאת אומרת מה חברות שלי יביאו לי לבית הספר.
בסופו של דבר, נרדמת בשעה שלוש לפנות בוקר. מתעוררת ברבע לשבע, כמו מתה.
מתלבשת בקושי לבית הספר. מתארגנת. אוכלת ארוחת בוקר קלה סידורים אחרונים ויוצאת.
מגיעה לאשכול פיס. מרכז למדעים. יושבת לבד. לפתע שתי חברות באות, מסיחות את דעתי.
לפתע חברה אחרת קופצת עליי עם בלונים ענקיים. ואני מחבקת אותה. מחליפות כמה מילים ומיד צלצול.
אני נכנסת עם הבלונים לשיעור פיזיקה, " יש לך יום הולדת?" המורה שאל אותי. כן הנהנתי לחיוב. " יותר נכון מחר". הוספתי " מזל טוב" אמר " תודה" השבתי, שוב בחיוך. לפתע עמית אמר. " יש לך מחר לא?" הוא זוכר מהיסודי. " כן," אמרתי " מזל טוב" אמר. " תודה" אמרתי וכך היה במשך כמה דקות עד שהתחיל השיעור. הנחתי את הבלונים בצד וכל המאחרים אמרו לי מזל טוב. בשיעור השני של פיזיקה הייתי חייבת הפסקה לכן בקשתי לצאת, לקחתי את הפאלפון וניצלתי את זה, התקשרתי לרינה " היי, איפה את?" שאלתי. " היי, בדרך" אמרה ביובש. " את מאחרת הכי הרבה בשיעור, למה היום בשתיים?, סוף שיעור עוד עשר דקות" " ככה" אמרה ביובש. " אני צריכה לחזור, נדבר בבית ספר" עניתי. חזרתי לבית הספר בתום השעתיים, ביחד עם חברתי נטשה . המורה שלי אמרה לי ברכה, והצחיקה אותי מאוד! לפתע רינה באה עם ארבעה בלוני הליום ענקיים וקפצה עליי בחיבוק. " זאת הסיבה שהיית ככה?" שאלתי תוך כדי החיבוק והיא צחקה. ראיתי אותך. בוהה בבלונים כמו שציפיתי. הבאתי לך בלון אחד. יותר נכון רינה לקחה אחד מהארבעה, ואני אישרתי לה, כי ליום ההולדת שלך.. לא עשו כלום.
עכשיו. זמן הווה 21:47 עוד פחות משלוש שעות יום הולדת. לחייך שוב.
אבל את האמת, אני לא רוצה לגדול, אני אגדל ואדגל עד שאהיה לנערה בוגרת, אישה צעירה, נשואה טרייה, אימא, סבתא, סבתא רבה ואמות. אני יודעת שאני חושבת בגדול אבל אני רוצה להשאר הילדה הכי קטנה בשכבה, הילדה שאין לה עוד 14 והיא בכיתה ט. אני רוצה להישאר קטנה. ולא לגדול ולא לדאוג יותר.
הרבה אנשים היו צבועים עליי היום, ניסו להרוס לי את היום, לא הלך להם. רק אני אחליט מה הורס לי את היום.. אני מרגישה שאני לא מוכנה לגדול. אבל הכל הולך להשתנות.. אחריי השעה. 00:00.