סתם חלום רע- חלק 1

האוטו של ההורים שלי התגלגל על הכביש המהיר שמתפתל בין ההרים היפייפיים, זה היה יום נהדר לטייל בטבע וההורים שלי החליטו לצאת לטיול בטבע.
הייתי דיי משועממת ופיהקתי מדי פעם והמוזיקה שהייתה ברדיו הייתה משעממת ומרדימה.
"אבא תעביר תחנה" אמרתי כשהרגשתי כבר מעולפת מהמוזיקה העדינה והשקטנה שהתנגנה מהרמקולים של האוטו.
"מאמי, אין תחנות שיש שירים נורמאלים כי השעה רק שש בבוקר" אמר אבא ופיהקתי בכוונה כדי שידעה שהמוזיקה מעייפת אותי.
"אוקיי..אוקיי אני אחפש" אמר אבא והחטיף מבט באמא שכבר הספיקה להירדם מהמוזיקה.
אבא חיפש תחנת אוטובוס כדי לעצור בה ולהחליף תחנה ולכן נסע מהר יותר "אבא תאט!" קראתי כשהראש שלי ואני עצמי התנדנדתי מצד לצד במושב האחורי.
אבא שם לב אליי והמשיך לנהוג במהירות עד שראה תחנת אוטובוס ולחץ על הברקס במהירות.ץ
אבא התחיל לחפש תחנה במהירות ואמא התעוררה והביטה סביבה "יא אללה אולי תעשה ת'ברקס עדין יותר?!" אמא רתחה על אבא.
אבא העביר לתחנה האהובה עליי ומוזיקת רוק נשמעה והעירה את כולם כמו קפה.
"אבא אולי תחפש תחנת דלק בסביבה ונעצור שם לתדלק ת'עצמנו?" שאלתי אותו והצצתי בין שני המושבים הקדמיים.
"כן בטח מתוקה" אמר אבא ולחץ על הגז במהירות ואז התחיל להאיט כשהמשיך לנסוע.
הבטתי בחלון והסתכלתי בנוף היפיפייה ובשדות החקלאות, ובשלטים שמראים לאן אנחנו נוסעים.
פתאום הרגשתי שאנחנו יורדים ואבא נעצר מיד בצד שמאל ויצא לבדוק את הגלגלים.
"חומד יש פנצ'ר!" אבא קרא לאמא ואמא יצאה מיד לאבא ואני נשארתי באוטו.
"נצטרך להגיע לתחנת דלק הקרובה ביותר ולהחליף את הגלגל" שמעתי את אמא אומרת.
"אוקיי" אמר אבא ושניהם מיהרו להתיישב במקומותהם, לחגור חגורת בטיחות, ולהגיע לתחנת דלק שאחריי הרמזור.
אבא התניע ונסענו לאט לעבר תחנת הדלק ואני נשארתי באוטו ושמעתי באי רצון את דברי השדרן שהודיע לנהגים על דיווחי התנועה ששיעממו אותי בטירוף, ומה עם אני לא נהגת?! אז אני עדיין צריכה להקשיב לזה?!.
עברה כבר רבע שעה וההורים שלי לא הופיעו בשום מקום, ידעתי שאסור לצאת לי מהאוטו, כי אבא השאיר את המפתחות ואסור לי להשאיר אותם באוטו בלי השגחה.
עוד רבע שעה עברה לה ולא ידעתי כבר מה לעשות, אז התיישבתי במושב הנהג והוצאתי את המפתחות מהמקום ושמתי בכיס שבמכנס הקצר שלי והתיישבתי חזרה לאחור.השדרן הודיע על מרתון מוזיקה קלאסית כדי להעיר את כולם, איך אפשר להתעורר עם מוזיקה קלאסית?! שמישהו יסביר לי?!.
הדקות עברו במהירות והתחלתי לעצום את העיניים ולבסוף נרדמתי.
———————-
טוק-טוק-טוק.
"היי את!" ניערתי את ראשי "מה..מה?" שאלתי עדיין מתוך התעוררות והבטתי בשעון של האוטו.
הייתי פשוט מזוזעזת!! עשר בבוקר וההורים שלי עדיין לא נראים בשום מקום?!.
פתחתי את החלון שאיזשהוא נער דפק לי עליו.
"מה?" שאלתי.
"אסור לעמוד כאן כל כך הרבה זמן, זאת לא חנייה" אמר והביט בי כועס.
"אני נראת לך כמו נהגת או משו?! אין לי אפילו רישיון נהיגה! אני רק בת 14 ואני מחכה להורים שלי כבר כמה שעות!" אמרתי.
"באיזה דור את חיה?! לפני עשרים שנה היה אסור לנהוג מתחת לגיל 17, היום אפשר לנהוג מגיל 10 ויש שיקויים לחיי נצח!" אמר.
"אז רגע אני יכול לנהוג באוטו הזה?!" אמרתי מזועזעת.
"כן" אמר.
"אוקיי…" אבל אז מיהרתי לסרב לעצמי.
"איך אני יוכל להאמין לך?" שאלתי אותו ונראתי גאה בעצמי שאני לא מאמינה.
"תשאלי כל אחד" אמר והניף את ידו לעבר החנות של תחנת הדלק.
"מה התאריך היום?" שאלתי.
הנער הביט בשעונו "שנת אלפיים שלושים ואחד" אמר הנער.
"רגע אחד, ומה עם הבנק?" שאלתי.
"את עובדת, מקבלת כסף, וקונה עם כרטיס אשראי" אמר הנער.
"ת..תו..דה" אמרתי ויצאתי מהמושב האחורי והתיישבתי במושב הנהג.
"אבל אני לא יודעת לנהוג, מה לעשות?" שאלתי את הנער לפני שהתחיל ללכת.
"את לא צריכה ללמוד בדור הזה, יש רובוטים בכביש שמונעים תאונה" אמר.
"מה באמת?" שאלתי אבל הוא נעלם מעיניי.
העולם הזה מלא במשוגעים…"היי! שמישהו יעזור לי! אני לא יודע-" פתאום צץ רובוט מחוייך בחיוך בוקר.
"בואי אני אעזור לך" אמר הרובוט והכניס את המפתחות למקום והדליק את האוטו.
קירבתי את המושב להגה והודתי עדיין מבולבלת נורא לרובוט "אוקיי..הגיע הזמן לנסוע למצוא את ההורים שלי" אמרתי.