"העיניים האדומות" – חלק 1

הלכתי לבדי ברחוב בשעת לילה מאוחרת. פתאום כבו כל פנסי הרחוב חוץ מאחד, נבהלתי והתחלתי לרוץ לכיוון האור. כאשר התקרבתי שמתי לב שבמרכז מעגל האור עומדת דמות. היה משהו מוזר בדמות ונתקפתי בתחושה משונה. נעצרתי בקצה מעגל האור ולא נכנסתי לתוכה. התבוננתי. אחרי כמה זמן הדמות התחילה להסתובב, לאט לאט, שמתי לב למשהו בולט בפניה של הדמות ואז הבנתי, הסנטר לא היה כמו שצריך, הוא היה ארוך בהרבה מהרגיל וראיתי עוד שזה בעצם איש זקן מאוד. לפתע נפתחו עיניו של הזקן והוא לחש "היזהר!".

"אההה" צעקתי וראשי נחבט בחלון שנפתח מעלי. ניסיתי להיזכר במה חלמתי בזמן ששיפשפתי את ראשי עם היד, הדבר היחיד שזכרתי היו פנים מעוותות, עיניים אדומות ולחישת אזהרה. "חלום מוזר" חשבתי לעצמי. התמתחתי ,הורדתי מעצמי את השמיכות וקמתי מהמיטה. בזמן שהתלבשתי שמתי לב שיש לי דם על הידיים "לעזאזל, בסוף אני עוד אקבל זעזוע מוח מחלון הנפתח הענקי הזה" חשבתי לעצמי. שתפתי ידיים, צחצחתי שיניים והלכתי לאכול קורנפלקס. הוריי כרגיל לא היו בבית. אבי הוא מדען שעובד על כל מיני פרוייקטים רציניים אז הוא נשאר רוב השבוע במעבדת החקר שלו ואמי בשבע כבר צריכה להיות בגן הילדים. ראיתי שהיא השאירה לי את הכריכים במקרר וכתבה לי בגיר "שיהיה לך יום נפלא" על הלוח התלוי ליד המקרר, לקחתי את הכריכים מהמקרר כשפתאום הרגשתי שמשהו דוחף לי את הרגל. "צ'ארלי מה אתה רוצה?", "מיאוו" ענה לי צ'ארלי. נאנחתי והוצאתי לחתול את האוכל הטעים שלו ושמתי לו אותו בצלחת. הכנסתי את הכריכים לתיק ופניתי לצאת מהדלת. "מיאאוווו" יילל פתאום החתול, הסתכלתי עליו, והחתול הסתכל עליי. "אתה מתנהג מאוד מוזר היום צ'ארלי".

בדרך לבית הספר שמתי לב שהיה ממש שקט ברחוב, שקט בצורה יוצאת דופן. שום מכוניות בכביש, שום צליל טלוויזיות מהחלונות, לא הייתה רוח שנפנפה את העצים ,לא היו אנשים ברחוב ואפילו לא שמעו ציוץ ציפורים. רק אני לבדי. חוץ מזה השמיים היו אפורים וזה נתן לכול אווירה מוזרה עוד יותר. זה הזכיר לי את הפעם ההיא שנסעתי לחו"ל ועמדתי בשדה ליד הכפר בו גרו סבתי וסבי, שרר שם שקט שלא הייתי רגיל אליו. כאשר הגעתי לבית ספר הבנתי שמשהו לא בסדר. לא היה שומר בפתח השער ועל השער הייתה שרשרת עם מנעול גדול שסגרה אותו. התקרבתי לראות אם יש מישהו בתוך הבית ספר וראיתי שאין אף אחד. "טוב, כנראה יש יום חופש ששכחתי ממנו". פניתי ללכת כשפתאום ראיתי שלוש מודעות ענקיות שתלויות על הקיר ליד השער וזה מה שהיה כתוב:
מודעה 1:" בשום פנים ואופן לא להגיע לבית הספר היום".
מודעה 2:" אם קראתם את מודעה 1 חליתם במחלת העיניים האדומות"
מודעה 3:" הבית זה המקום הבטוח אך אין לצאת ממנו מרגע שנכנסתם כי הוא חד פעמי".

הסתכלתי סביב לראות אם יש עוד מישהו אבל הרחוב עדיין היה ריק. "זאת כנראה מצלמה נסתרת או משהו" צחקתי והסתכלתי שוב מסביב. התחלתי להרגיש שהכול מוזר מדי והחלטתי ללכת הביתה. אחרי כמה צעדים היה נדמה לי שראיתי משהו מקדימה, עצרתי לרגע והסתכלתי , לא היה שם כלום " זה בטח רק הדמיון שלי" החלטתי והמשכתי ללכת. אחרי עוד כמה צעדים ראיתי משהו שוב, הפעם שמתי לב שזה היה אדום, "מישהו משחק בלייזר?" תהיתי לעצמי. עמדתי כמה זמן וחיכיתי שזה יופיע שוב. אחרי כמה שניות זה שוב הופיע, ממש לרגע, הופיע ונעלם, ואז זה שוב קרה, הופיע ונעלם. נבהלתי קצת "מאיפה זה בא בכלל?", בפעם הבאה שזה הופיע שמתי לב שאלו היו שתי נקודות אדומות, וחוץ מזה כשהם הופיעו היה צליל מוזר כזה, כמו זמזום דבורים חלש. עצמתי את עיניי, והנה זה, ממש מולי בחשכה של עיניי העצומות, שתי נקודות אדומות, והם המשיכו להתקרב אליי כל זמן שהשארתי את עיניי סגורות והתלווה אליהם רעש הזמזום הזה שהתחזק ככל שהנקודות התקרבו. פקחתי את עיניי, ליבי דפק והתכסיתי בזיעה קרה, היה לי קשה לנשום " מה לעזאזל?!" נבהלתי. עצמתי את עיניי שוב ושוב והנקודות האלו התקרבו כל פעם, עד שהם כבר לא נראו כמו נקודות אלא עיניים אדומות. פתחתי את עיניי והתחלתי לרוץ בשיא המהירות את כל הדרך הביתה וניסיתי לסגור את עיניי כמה שפחות. כשהגעתי הביתה העיניים האדומות כיסו כבר יותר מחצי מהחושך בעיניי והזמזום היה כמעט מחריש אוזניים. פתחתי את דלת הבית ונכנסתי פנימה.

המשך יבוא…