סיפור משותף חדש שאני כותבת, כל הקוראים שלי שרוצים לקרוא להכנס :)

זאת לא הודעה אז בבקשה לא למחוק, תודה מראש …

אני ואלה (אלהקנטי) כותבות ביחד סיפור משותף , אנחנו רק בפרק 3
וזה הזמן להתחיל לקרוא ולעקוב אחרי הסיפור,
מאווד ממולץ לקרוא לפי דעתי…
לסיפור קוראים – ׳הלם קרב׳.
ובשביל להשאיר לכם טעם של עוד זאת ההקדמה :

"נמר כאן קודקוד, נמר כאן קודקוד" קול מעומעם נשמע מבעד למכשיר הקשר הצבאי שלי
קול פיצוץ עז נשמע כמה מטרים ספורים ממיקומי
"נמר כאן שועל, נמר כאן שועל שני הרוגים ופצוע אנוש" אני שומע את קולו של חברי הטוב, מייקי מבעד למכשיר הקשר המלוכלך
הפחד מתחיל להזדחל בעורקיי וזיעה קרה נוטפת על מצחי, המדים שלי מלוכלכים והרוסים
"לסגת! לסגת!" קורא המפקד, רק מהמחשבה של לצאת לתופת הזאת אני מתחיל לרעוד
קול יריות חזק נשמע ממש קרוב אליי, אנחנו מתארגנים ליציאה, הדלת נפתחת בחריקה..
"אדוני…אדוני…סליחה אדוני ההזמנה שלך מוכנה" אומרת המלצרית החביבה בסניף המקדונלס שקרוב לביתי
"אה כן תודה רבה לך" אני מתעשת על עצמי ולוקח את המגש מידיה הרזות
כבר כמה ימים שאני לא מרוכז כל כך במה שקורה מסביבי, המחשבות אוכלות אותי מבפנים
הרטט של הטלפון הקפיץ אותי ממקומי
"הלו" עניתי בקוצר רוח
"שלום כאן תחנת המשטרה של העיר ניו יורק, אני מדבר שון מקלווד?"
"כן, שון מדבר" עניתי לקול העבה שנשמע מבעד לטלפון
"אביך השתתף בקטטה בבר אתמול בערב הוא עצור בתחנת ברודווי"
"לא שוב" מלמלתי לעצמי
"היום של המשכורת הצבאית הוא בעוד שבוע איך לעזאזל אני אשחרר את אבא שלי עכשיו?" אמרתי לעצמי בכעס

עמדתי מול הדלת המוכרת של תחנת המשטרה, פתחתי אותה במהירות
אמא שלי עמדה ליד הדלפק ופלרטטה עם שוטר
"איפה טומי?" שאלתי אותה
"בבית" היא ענתה לי המשיכה עם ענייניה
התיישבתי על אחד הכיסאות, סחרחורת עזה תקפה אותי
תהיתי לעצמי מה יותר גרוע, שדה הקרב בעיראק או החיים שחזרתי אליהם

מקווה שתקראו , תעקבו, ותאהבו ;)

שבת מדהימה לכולם , אוהבת <3