הלם קרב – פרק 3 (סיפור משותף עם aviya)

עיניי נקרעות לרווחה, שוב אני מתעורר מזיע מהסיוטים המרים האלה, סיוטים המחזירים אותי כמה חודשים אחורה, מחזירים אותי אל המלחמה העקובה מדם.
הדם של החברים שלי על המדים, כתמים שלא יורדים, לא מהבד, לא מהנפש הרעועה.
הכתמים האלה, כמו הצלקות הפנימיות והנפשיות, לעולם לא יעזבו אותי, לעולם לא יניחו לי לנפשי, לעולם לא…
טומי זז במיטה, מעורר אותי ממחשבותיי הקודרות, מחזיר אותי תוך שנייה בודדה אל המציאות המרה של חיי.
רק בלילות הבית שקט, רק בלילות כבר לא נשמעים הקללות והצרחות, הריבים.
הגיון אין לי כבר בכלל, אפילו לא טיפה, הרי אי אפשר לחפש הגיון בטירוף, וחיי הם טירוף אחד גדול של רגשות וחושים, של דברים רעים וקשים.
קמתי בזהירות מהמיטה הרכה, וגם זה מחזיר אותי אחורה, בחזרה לימים במלחמה, הלילות בהם הייתי ישן במיטת-שדה בשטח קרב, לילות בהן רק התפללתי לשוב בחזרה אל מיטתי הרכה והחמה.
חטפתי את קופסת הסיגריות הלבנה ואת המצית הישנה, ובצעדים שקטים התחמקתי החוצה מחדר-השינה, נזהר לא להעיר את טומי הישן.
הלכתי בשקט מוחלט ויצאתי מהמסדרון החדרים הקטן אל הסלון המחובר למטבח ולדלת הכניסה, יוצא במהירות מהבית הקטן אל אוויר הלילה הקריר של ניו יורק הגדולה.
רעש של סירנות מיללות בדרך קבע לא רחוק מכאן, רעש תמידי שנשמע באזור הזה, בכול שעה של היום, בכול שעה של הלילה.
הוצאתי מכיס מכנס הטרנינג הכחול כהה בדיוק כמו שמי הלילה המאוחרים שלגופי את קופסת הסיגריות שלי, שולף סיגריה לבנה ודוחף אותה אל בין שפתיי.
רוח קרירה נושבת באוויר, מנסה להכשיל את הנסיונות העלובים שלי להדליק אש במצית, עד שסוף סוף אני מצליח להדליק את הסיגריה הממכרת.
ובזה היא עוזרת, גורמת לי הרגשה מדומה יותר טובה מהמציאות המרה, תחושה של רוגע ממלאת אותי, גורם לי לשכוח לרגע קל את החיים בעיראק, את המלחמה, את האבידות בגוף ובנשמה.
כתמי הדם לא עוזבים את מחשבותיי, כול כך מוחשיים בעיני רוחי, כתמים שמסמנים אותנו לכול החיים.
חושבים שאנחנו גיבורים כי שירתנו בעיראק, שירתנו באפגניסטן, במלחמות שמתחוללות, אבל בעצם אנחנו לא יותר מאנשים שחוזרים שרוטים על כל הראש אל המציאות, פגועים עד עמקי הנשמה, פגועים בלי יכולת להתרפא בדרך כזאת או אחרת.
׳הלם קרב׳ צמד המילים שמתאר אותנו יותר טוב, או חללי מלחמה שמתאר אותנו בדיוק באותה המידה.
הסיגריה הממכרת נגמרת במהירות, האפר מתפזר באוויר עם הרוח הקרה הנושבת בצמרות העצים, אני שולף אחת נוספת מן קופסת הסיגריות הלבנה, דוחף את הסיגריה העגולה אל בין שפתיי ואוחז בה, שוב מתחיל עם הנסיונות הנואשים להדליק את האש במצית בזמן שהרוח נלחמת לכבותה.
כמו החיים, בזמן שאנחנו מנסים לחזור לעצמנו, להחזיר לעצמנו את הלהב שבתוכנו, את הניצוץ, המלחמה מכבה אותנו, מכבה אותנו בכול פעם שאנחנו רק נזכרים.
הצלחתי לבסוף אחרי כמה מאמצים רבים להדליק את הסיגריה האחוזה בפי, ולשאוף מהחומר המסרטן אל ראותיי, להתענג כל כך על תחושת הרוגע שזה נותן, תחושה כל כך קצרה, אבל שווה כול שנייה.