The god of death -1

'הכל יתחיל בירח המלא הבא, כששו-טאן תלד. אם התמזל מזלנו, נוכל להרוג את ביתה לפני שהיא תספיק לגלות זאת. אחרי הכל, היא לא תבין.
הפעוטה תיוולד בדיוק כשהירח יגיע למרכז השמיים, ביום הראשון של החודש. היא תישא את השם מון-לי, על שם יופיו של הירח באותו יום.
אך את כוחה… את כוחה אני איני יודע…'

טי-רין חשב על מה שאמר. זה היה כחודש מהיום הנוכחי, וזה בא מאחור מאוד.
הם רק קיוו שלא מאוחר מידי.
הוא נשא את עיניו אל השמיים. הכוכבים בהקו כמזהירים ומזכירים לו "מחר, מחר שו-טאן תלד, אתה מוכרח להרוג את הילדה, היא תביא לך רק צרות…" הוא שמע אותם אומרים. החצר כולה היתה מושא רכילות גדול. כולם שמעו על זה, פרט לשו-טאן.
הוא הרים את ידו ופרפר כחול כנפיים התיישב על אצבעו.
"הירח תמיד צודק, אישי, אולי אנחנו מוכרחים להרוג את הילדה, אך משום מה, משום מה אני סבור כי אנחנו צריכים לפעול לפי המצב. אנחנו צריכים לתת לילדה הזדמנות, מי יודע מה יהיה כוחה…" הפרפר רפרף בכנפיו והתעופף מידו, בדיוק כשטריי-סי-לה נכנסה לחדר.
"מליידי?! מה מעשייך כאן? חשבתי שאת אמרת שאת תבקרי את שו-טאן…" אמר והחווה קלות בראשו. עיניה של הגבירה הביטו בו וכאילו אילצו אותו לחשוף את כל תחושותיו וסודותיו בפנייה.
"שמעתי את השמועות, הנערה תיוולד מחר. אין לך הרבה זמן להחליט מה לעשות. אני לא יכולה להתערב, שכן אני גבירת המקדש המזרחי, ושו-טאן שייכת לצפון, היא תחת פיקודך." היא שמרה על קולה שלו, אך היה אפשר להבחין בבירור שהיא מתאפקת שלא לומר את דעתה.
"ומה את חושבת?" שאל טיי-גין. "את הרי גם חוזה בכוכבים." היא נשכה מעט את שפתה התחתונה.
"זה לא מוצא חן בעיני. אתה צריך לוודות שהיא תמות." הוא הביט בה בהשתאות. "מדוע את סבורה שהיא צריכה למות?"
כי… כי היא רק תגרום צרות בעתיד, בגלל כוחה." הוסיפה לבסוף. טיי-גין הופתע. הגבירה הצליחה לגלות את כוחה של הפעוטה והוא לא?! הוא, שומר המקדש הצפוני, זקן הקוראים?!
"ומה בדיוק ה-" התחיל אך לפתע צעקה רמה נשמעה מבחוץ. הם הביטו אחד בשנייה לשבריר קט ויצאו החוצה.

בחוץ התאספו על המרפסת המון האנשים של החצר, ובמרכזם היתה מון-לי. זה היה נראה שהם מגנים עליה, כאילו יוצרים חומת מגן סביבה.
"מה הולך פה?" קרא טיי-גין בקול, מנסה לגמור על רעש הצעקות של האנשים.
"החיילים של המקדש המזרחי כאן! הם מנסים להרוג את מון-לי!" ענה לו אחד האנשים. טיי-גין הביט בגבירה, והיא מצידה השיבה לו מבט שאומר "אמרתי לך, היא צריכה למות."
"למה אתם מנסים להרוג אותה?!" זעק, חזק מספיק כדי שהחיילים ישמעו אותו.
הם לבשו גלימה לבנה ארוכה שהסתירה את גופם, חרב ארוכה שהיתה תלויה מאחורי גבם ומסכה שהסתירה מעט את פניהם.
הם ריחפו מטה ונעמדו מול הזקן וטריי-סי-לה.
"גבירתי, את נראת נפלא היום, צבע אדמוני אכן הולם אותך."החמיא לה אחד מהם. היא השיבה לו מבט קריר. "אני לא מעוניינת במחמאות. כל כך חבל שחיילי המערב לא שומרים על טוהר דמם." אמרה בארסיות. החייל עיווה את פניו בכעס.
"טוב, זה לא משנה ממילא, הרי מי את שאקשיב לך? את לא הגבירה שלי." ירה לעברה.
"נכון, אני לא, אבל אני יכולה לצוות עלייך." היא הרימה את ראשה ופרשה את ידיה לצדדים.שרוולי שמלתה נפתחו מטה מעט והיא הכריזה בקול: "אני, גבירת המקדש המזרחי, טריי-סי-לה, מכריזה על חשיפת האלה החדשה," רחש ומלמולים נשמע מאזור הקהל. "ביתה של שו-טאן, אשר תיוולד מחר, תישא את השם 'מון-לי' ותפקוד על אומות רבות. היא אלת המוות, וגורל המתים יהיה נתון בידיה." הדברים שהיא אמרה הדהימו את כולם והשאירו אותם פעורי פה. פניה של שו-טאן נראו מבין כל האנשים. היא התקדמה מעט לעבר הגבירה והביאה היישר בעיניה.
"ואיך את יודעת זאת, אם מותר לי לשאול?" שאלה לעברה. טריי-סי-לה השיבה לה חצי חיוך בעודה אומרת, "אני הנביאה של מקדש מזרח, אחותה החוקית של גבירת המקדש המערבי. ראיתי את מות ביתך וראיתי את לידתה; ראיתי את הדברים שהיא תעשה ואת מה שיקרה אם תמות. אפשר לומר שחייה נתונים בידי, אך במצב הנתון, אני נותנת לה לחיות. " היא הסירה תכשיט מצווארה והושיטה אותו לשו-טאן. "ענדי את זה עד לידתך, וברגע שתלדי העניקי את זה לביתך. אין טעם לשאול מדוע," הוסיפה כשראתה את המבט השואל על פניה. "פשוט עשי כדבריי ותינצלי. ואתם," היא פנתה אל החיילים. "אני מציעה שלעת עטה תלכו מפה, אתם לא רצויים. ולטיי-גין יש את הזכות לכלוא אתכם."
הם היססו מעט, אך נסוגו. "עוד נראה לגבי הילדה, גברתי, עוד נראה…" אמר החייל ונעלם, נבלע במרחב האוויר.
"מה עכשיו?" שאל בשקט. היא הביטה אל האופק, צופה בהמון האנשים מתפזר ומשאיר את החצר שוב ריקה.
"אני לא יודעת, אני מניחה שעוד נראה…"