אהבת חיי מתה

"זה לא קורה" אני אומר שוב ושוב.
אולי, אם אני אגיד את זה מספיק פעמים,
היומיים האחרונים ימחקו כליל.
העובדה שרבנו.
העובדה, שזה נגמר בינינו.
והעיקר, העובדה שהיא אינה בחיים יותר.
"אתה בסדר?" שאל מישהו, לא ראיתי את פניו,
הכול היה מטושטש כבר זמן רב.
"לא" אמרתי לו בקול חלול.
"לא, אני לא בסדר" אמרתי ונשענתי על הקיר.
"אהבת חיי מתה היום" נראה כי ברגע שאמרתי את המילים בקול רם,
לא יכולתי להתכחש אליהן יותר ונראה כי משקלן, היה כבד מנשא.
נראה כי האדם פשוט לא ידע מה להגיד, והלך.
אני זוכר היו לי שתי אפשריות.
לבכות או לצחוק.
ועד כמה שזה נשמע קלישאתי, התחלתי לצחוק.
אני זוכר את המבטים שקיבלתי.
מבטי שנותנים לאנשים משוגעים.
אבל אני מניח שבלעדיה, זה בדיוק מה שאני.
היא תמיד הייתה המשקל שהחזיק אותי, פחות או יותר, בחתיכה אחת.
ובלעדיה?
אני כלום.
אני סתם עוד משוגע אחד שאיבד הכול.