אירוניה- פרק 1.

הבוקר התחיל די מיוחד. מיהרתי לאוטובוס, ודווקא לא איחרתי לשם שינוי. האמת שרצתי אל האוטובוס כשראיתי אותו ברחוב, אבל זה לא משנה. הוא הקדים בכמה דקות.
ישבתי בכיסא יחיד והשלמתי שעורי בית ששכחתי לעשות. אנשים היו חושבים שאני חנונית, (מה שנכון, אני בכיתת מחוננים) אבל גם ילד של נכשלים היה ממהר לעשות שעורי בית. במיוחד כשהשיעור שבו יש את שיעורי הבית בשעה הראשונה. היה חסר לי המון שאלות, אבל אני ידועה במהירות הכתיבה שלי. וגם יש לי חשיבה מהירה, שגורמת לי לקבל מאות ברוב המבחנים. וחשוב לציין, אני לא חנונית! זה המבחנים שהם קלים מדי. חוץ מזה, אני לא מתכוננת כמו משוגעת יום לפני, אני מתכוננת מאוד לאט, לשם שינוי.
"תרגילים קשים." אמר קול מאחורי. הסתובבתי בבהלה. נפל לי הספר גם כן.
נער עמד מולי. הוא היה ניראה בגילי, הוא היה גבוהה עם שיער שחור וקעקועים ביד הימנית. עם פירסינג באף ונעלי צבא שחורים.
"סליחה, אני ארים לך." הוא התנצל והרים את הספר.
"תודה." הודיתי," ברור שאלה תרגילים קשים. אני ילדה מחוננת." לא נהניתי להשוויץ בזה בדרך כלל, אבל כשאת רואה ילד כזה פלילי, זה כיף להיות גבוה ממנו בהתנהגות. (האמת שאני לא יודעת אם הוא פלילי, אבל הוא היה ניראה כזה.)
"איך קוראים לך?"
"לינוי." אמרתי בקצרה. "אתה?"
"שחר. טוב הנה הגיעה התחנה שלי. להית'." הוא אמר וירד מהאוטובוס.
נשארתי לבדי. והתרגילים במתמטיקה. המשכתי לפתור. כשהתחנה שלי הגיעה, כלומר בית הספר היה מולי, כבר סיימתי את התרגיל האחרון.
אין לי המון חברות. אני נראית כל כך רגילה לבית ספר הזה, שאנשים מתקשים להבין שאני מחוננת. אם הייתי בבית ספר רגיל, היו מקבלים אותי מהר, אבל בבית ספר המוזר הזה, מי שממש מצטיין, (אפילו יותר ממני) היה ממש מקובל. אני מאוד מצטיינת, אבל אין לי את המראה הנכון להיות כזאת.
שיער פזור בצבע חום,(לא מתאים לחנונית) משקפיים גדולות עם מסגרת שחורה ואפנתית, (לא מתאים לחנונית) עיניים בצבע שקד, וחולצה קצרה וג'ינס.
כשהגעתי, במהירות קפץ אליי ירון. הוא ילד מעצבן כזה, הוא לא מחונן במיוחד. (אומרים ששנה הבאה הוא אולי יעזוב לבית ספר אחר) הוא עם משקפיים עגולות, שיער פרוע בצבע חום ועיניים ירוקות. יש לו עיניים גדולות, מה שגורם לו להיראות כמו משוגע.
"היי לינוי!" הוא חיבק אותי בחוזקה. נבהלתי קצת מהחיבוק.
"היי ירון.." אמרתי.
"אז איך היה מחופשת פסח? וואי התגעגעתי לבית ספר הזה!" אם הייתי בבית ספר אחר, אף אחד לא היה מעז לומר זאת. אבל פה, זה משפט קבוע אחרי חופשות. בניגוד אליי, שאני שונאת את הבית ספר ובאלי לעזוב אותו כמה שיותר מהר.
"אני ממש לא התגעגעתי לבית ספר הזה." ירון עשה פנים חמוצות."אבל בסדר, גם ככה זה קל."
"את חושבת שלא מתאים לי להיות פה?" הוא לפתע שאל. הקול שלו נשמע עצוב.
"בטח שמגיע לך. למה לא?"
"הציונים שלי מדרדרים. יותר מדי אזהרות מהמורים, שמועות מהתלמידים. ואני אוהב את הבית ספר הזה! אז אני פטפטן! אז מה? למה אף אחד לא מעז לקבל אותי?" הוא בעט באבן בעצבניות. לא צפיתי את זה ממנו. נגעתי בכתפו בעדינות.
"היי, אני מקבלת אותך."
"בטח. את תעדיפי להיות לבד מאשר להסתובב איתי." זה היה נכון, אבל זה לא אשמתו. משעמם לי אייתו, כי אין לנו נושאים לדבר.
"אל תגיד שטויות.."
"מה שתגידי." הוא אמר באדישות. " הלכתי, עוד דקה צלצול." הוא הלך, עם הפלאפון בידו.