השורדים – פרק שישי: שיחת ועידה

my burning heart 21/11/2013 188 תגובות

פרק מנקודת המבט של דייגו, הפרק הבא בערב... אני מתקדם די מהר, אולי אני יעלה שניים אפילו 0.0
תודה על הקריאה, התגובות שבפרק הקודם, אני מנסה לשלב את כל הדמויות, אז אל תדאגו...
לא עניתם לי בדיוק, אני מניח שנגלה בהמשך... אני אישית חושב שהפרקים של אריק יצאו יותר מוצלחים מבחינת תחביר וכתיבה... לא יודע מה איתכם... תודה בכל מקרה.
אשמח לשמוע - הצעות, הערות, הארות, מחמאות, שיפורים, תיקונים וכולי...
מקווה שאהבתם ולא השתעממתם!
- סאני

המבט על פניו של קאנו עדיין חרוט בזיכרוני. הרגע שבו הוא חייך, והרים את ידו כמו כל שאר השורדים שלו. כשאמר את שמי, ציין בפניי שהוא תומך בי ובהחלטתי, ליבי החסיר פעימה. אבי מת. אימי מתה. המשפחה שלי קבורה בעבר, קבריהם הושחתו ונשרפו בהתקפות. אני לא אוכל לקבל אותם בחזרה. גם כשהגעתי לכאן, הייתי כל כך מכונס בכאבי, והתעלמתי מניסיונותיהם החוזרים של קאנו, ונוצ'יקו, לעזור לי. מאז שהייתי ילד, בכפר עם משפחתי, לפני שתמימותי נשברה ונלקחה, לא חשתי… תמיכה שכזו. אכפת להם. אכפת לקאנו. המקלט הוא הבית שלי. השורדים הם המשפחה. אני לא אוותר על הנקמה בממשלה. אני רוצה להילחם. ואני מסוגל להילחם. להילחם עם המשפחה החדשה שלי.
"דייגו?" לילי נכנסה אל חדרי, קוטעת את מחשבותיי העמוקות, וחייכה אליי.
הרמתי אליה מבט. "כן?"
"קאנו קורא לך." היא מלמלה במהירות, ותחבה את כפות ידיה לכיסיה. "ל… שיחת ועידה."
כיווצתי את גבותיי בהפתעה. שיחת ועידה? שורדים מעטים ויחידים נכנסים לשיחות הועידה של קאנו. זה כנראה קשור לחדר האוכל. הוא באמת תומך ברעיון. אנחנו עומדים להתחיל. לעשות, להילחם. קמתי מהמיטה החורקנית והישנה, מזדקף באיטיות. חייכתי אל לילי, שהסמיקה מיד.
"תודה, לילי." חלפתי על פניה הסמוקות ויצאתי מחדר השינה, ליבי פועם כמו מטורף, וידי מתופפת על מכנסיי השחורים והדהויים.

…
הדלת המהודרת והעתיקה של חדר הועידה ניצבה מולי, סגורה ואטומה, כמו בכל יום אחר. רק שהיום אני אמור להיכנס, להשתתף בוועידה עצמה. כמה שורדים בהו בגבי, מחכים שאדפוק על הדלת. בכל מקום שאני עובר מאז אתמול, אנשים מוחאים לי כפיים. אני מניח שהקטע הזה לא הגיע יותר מדי רחוק. התקרה התקלפה מעליי, ומעט סיד אפרפר ואבקתי נשר על שיערי המתולתל. ניערתי אותו, ובנשימה עצורה דפקתי על הדלת. שריקה חלושה נשמעה מאחורי, כשקאנו בעצמו פתח את דלת הועידה, והורה לי להיכנס ולשבת בנידת ראש קצרה.
התיישבתי בסוף השולחן, בכיסא היחידי שנותר. זיהיתי מעט מן הפרצופים שסבבו אותי. רק את איומי, נוצ'יקו, קאנו, בלו, וקפטן סאטושי, שנראה אפילו יותר מעוצבן מאשר בכל יום אחר. אני מניח שהוא לא מחבב את שיחות הועידה. אני מניח שהוא לא מחבב שום דבר. בכלל.
"שלום, דייגו." קאנו בירך אותי לשלום, ואחריו גם כל שאר חבריי הועידה. הנהנתי בנימוס, מובך לחלוטין. מעולם לא הסמקתי, אבל לחיי התחממו באותו הרגע. נער בעל שיער בלונדיני פרוע וחיוך מטורף הביט בי מבעד שכבה לא אחידה של שערות שהסתירו את עיניו הירוקות והנוצצות. הוא תופף באצבעותיו על השולחן בחוסר נחת, ובהה בי. הסטתי את מבטי מיד, אל קאנו.
"החלטנו לדון בנושא… הרעיון שלך." קאנו אמר, מחווה בידו, מעט לחוץ. "ולפני שזימנו אותך, החלטנו שכדאי שרק חלק מהשורדים ילכו איתך." הרמתי גבה. כמה שורדים, ולאן נלך? האם קאנו יבוא איתנו, או לא יעז לנטוש את השורדים האהובים שלו? האם אני אהיה אחראי על השורדים שילוו אותי?
"כמה שורדים?" בחרתי בשאלה הראשונה שעלתה בראשי.
קאנו חייך. "כמה שתרצה, רק פחות מעשרים. ובחר נבונות, הרי אתה בוחר את הצבא שלך."
"אני בוחר עם מי ללכת?" שאלתי, המום.
הנער בעל השיער הבלונדיני גיחך, והסב את מבטו ממני.
קאנו הנהן. "כמובן, שיש כמה מן חברי הועדה שכבר התנדבו."
קאנו סימן למתנדבים להרים את ידם. איומי, נוצ'יקו, בלו, הנער הבלונדיני המסתורי, ונערה בעלת שיער ג'ינג'י קצר ופנים מנומשות. בלעתי את רוקי והבטתי בבלו הצעירה. היא תבוא איתנו?
הבטתי בקאנו, מקווה שהוא יבין את מחשבותיי באופן טלפתי, משדר מסרים כבדים שכוללים קריצות ומבטים עצבניים.
"אני באה, דייגו." בלו הכריזה ושילבה את זרועותיה סביב חזה במרמור. "תתמודד."
משכתי בכתפיי והנהנתי. היא באה. אין דרך לעצור ילדה מרדנית בעלת כוח היפנוזה משוכלל וציניות משוכללת.

…
"אני צריך לבחור את השורדים שבאים איתי בעצמי." אמרתי לדיאו, סייקו, סקיי ולילי בחדר האוכל, לועס חצי פיתה מעוכה ועבשה. משום מה, במקלט אין אוכל טוב. אני נמנע תמיד מאוכל מבושל, בגלל תקרית לא נעימה שאירעה כשרק הגעתי לכאן, למרות שהפסטה הלוהטת שסקיי טעם נראתה די מעולה. סקיי כמעט נחנק ממעדן הפסטה. "קאנו נותן לך לעשות את זה?" הוא שאל, המום.
לילי הביטה בי בדאגה, גבותיה מכווצות. "במי אתה עומד לבחור?"
"אני… לא יודע. מישהו מכם רוצה לבוא?" שאלתי בהיסוס, מרים חצי מבט חושש אל חבריי, וליבי מפרכס בעצבנות. פכרתי את אצבעותיי הארוכות והרזות, בולע את רוקי. הם השתהו לזמן מה.
סקיי חייך ראשון, ותפח על שכמי. "אני אבוא."
לילי הניחה את הקאפקייק שלה על הצלחת הסדוקה והנהנה בהסכמה. "גם אני."
דיאו הביט בסייקו באיטיות, והיא אחזה בידו. אני תוהה אם הם ביחד. הוא תמיד מתייעץ בה לפני שהוא עושה החלטה. היא תמיד עוזרת לו בצרה, ולפעמים הם מתחבקים בחדר. הם ישנים באותו חדר שינה. ומבלים את רוב זמנם ביחד. לולא סייקו, דיאו לא היה מכיר אותי אפילו.
"אנחנו נבוא." דיאו ענה בחיוב. לולא סייקו, דיאו לא היה מחייך אליי, לוחץ את ידי ומסכים להצטרף.
נשמתי עמוק, ושמטתי את הפיתה על הצלחת, דוחף אותה רחוק ממני. הם יבואו. הגיע הזמן להיעזר בקאנו. הוא אמר עשרים אנשים. צבא. אני חייב למצוא לי עוד מכשפים חזקים. אנחנו הולכים לכסח שדים.

…
"מה לגבי כמה מהשורדים החדשים?" בלו הקנה הציעה, מצותת לשיחה הנמוכה שלי ושל קאנו. היא חייכה אליי בפני מלאך, ואני רק הסבתי את מבטי. השורדים חדשים. טרגדיות טריות. אולי אפילו… כוח של נקמה? אני מרגיש אשם מצורת המחשבה שלי. להוציא תועלת מהטרגדיות והאבדון של האנשים האחרים על הספינה הזו. אבל מכשף חזק, בעל כוח ואדרנלין, וטירוף של נקמה בליבו, יכול לחסל יותר מכמה שדים. "שנלך?" בלו שאלה, רואה שאני מעוניין. קאנו צחקק וליווה אותנו אל הסיפון התחתון, שם רוב השורדים התכנסו.

…
"קסאיי, אריק, אנדרו, אנה, מיי לו, וקת'רין." בלו דקלמה את שמות השורדים החדשים שהביאה, מצביעה על כל אחד מהם. כל אחד מהם עמד בנוקשות ובצייתנות, מהנהן כאשר בלו קראה בשמו. זה היה מאוד משעשע, כמעט פרצתי בצחוק. בלו הקטנה והסמכותית, וחייליה המסודרים. בלו חייכה אל קסאיי, נערה גבוהה וחיוורת בעלת שיער שחור וקצוות כחולים, וחיבקה אותה קצרות.
היא הביטה בי. "קסאיי באה איתנו." היא הכריזה. "וגם אריק."
נער חיוור וצנום הרים אליי מבט מופתע, כמעט שומט את החתול שהתפתל בזרועותיו. שערו השחור כיסה חלקית מפניו, אבל חשף את צבעי עיניו, ירוק וכחול, עיניים שונות.
בלו קלטה את ההלם של אריק, וחייכה אליו ברוגע. "לא בגלל שאני מחבבת אותך, בוייד. בגלל סטייטבורן. אני לא יכולה לצאת למסע בלעדיו."
אריק נראה מאוכזב, וליטף את החתול הג'ינג'י והרזה.
"יש עוד מישהו שאת מצרפת ללא להתייעץ איתי?" שאלתי את בלו הקטנה. היא נעמדה לצידי, ידיה שלובות על חזה, ראשה מוטה אחורנית בהתנשאות גאה. היא סקרה אותם שוב.
"קת'רין. היא לוחמת אמיתית." נערה בעלת גובה ממוצע ועור שזוף, שיערה המתולתל אסוף לאחור בעזרת גומייה שחורה ודקה, חייכה אליי ואל בלו במבוכה, וצחקקה. פוני ארוך הסתיר את עינה הימנית, ועינה השמאלית בהקה בזוהר ירוק ומיוחד. הנהנתי.
בידי היה דף לבן ודקיק, בו בלו כתבה את פירוט הכוח של השורדים. מיי לו בלטה יותר מן כל השאר. כוח מיוחד, משעשע במעט, דומה לכוחה של בלו, אבל כמעט חזק יותר. היא תבוא איתנו. מעניין אם משחק השליטה הקטן שלה יעבוד נגד שדים וחיילים מאומנים. הרקע המיוחד של אנדרו לכד את עיניי העסוקות. הוא קפץ מבניין ושרד? יכולת כזו, של חוזק גוף ואי שבירות. כמו יהלום. הוא יכול לבוא איתנו, למרות עברו הנקי למדי. באותו שלב, לא יכולתי להשמיט את אנה מן רשימת המשתתפים. היא מאומנת היטב בחרב, וזה חשוב, ולא הייתי רוצה שהיא תישאר היחידה שלא נבחרה מבין השורדים.
השלכתי את הדף על הרצפה, וחייכתי. "כולכם תבואו." הכרזתי ללא חשש, פונה אל הסיפון העליון.