רק, אל תעשי את זה

"היי" אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה.
"אני יודעת שכנראה לא תקבל את
ההודעה הזאת בזמן,
אז להתראות" אמרתי אך, הרגשתי שמשהו חסר.
"ואני מצטערת" אמרתי וזרקתי את הטלפון לפני שאתחרט.
התקדמתי צעד קדימה.
לא יכולתי שלא לחוש את האירוניה.
אני הרי הייתי חזקה.
זאת שלא נכנעת.
אך אני מניחה שלכול דבר,
יש פעם ראשונה.
וגם אחרונה במקרה שלי.
בזמן שחשבתי על זה,
נזכרתי במה שהביא אותי לכאן.
לעמוד לבד על קצה הבניין.
אני מניחה שזה הכי גבוה שאני אגיע אי-פעם,חשבתי בגיחוך.
לפתע, שמעתי את צלצול הטלפון, והבנתי שאני עדין מחזיקה אותו.
כנראה הרמתי אותו בלי להשים לב.
"כן?" לא שאלתי אפילו מי מתקשר,
משום שאיש חוץ ממנו, לא מתקשר למספר הזה.
"שלא תעזי" שמעתי אותו מסנן אל הטלפון.
"למה לא?" שאלתי בקול מונוטוני.
"בגלל שאני צריך אותך" הוא אמר ויכולתי לשמוע כי הוא רץ,
כנראה מנסה להספיק להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי.
"אתה כבר בחרת" אמרתי, אך בקולי לא הייתה האשמה,
רק, אדישות.
"אבל לא אמרתי שאני מוותר עלייך" הוא צעק ביאוש.
"אי-אפשר לקבל הכול" אמרתי וגיחכתי ביובש.
"אז, אני אוותר על הכול, רק אל תעשי את זה"
הוא אמר התחינה.
"אני מצטערת" אמרתי בקול חלול והרגשתי כיצד הטלפון מחליק מידי.
"אבל זה מאוחר מידי" לחשתי, למרות שידעתי שהוא כבר לא שומע אותי.
לקחתי צעד קדימה, וידעתי שבצעד הבא,
אני כבר לא אהיה.
יכולתי לשמוע כיצד הוא צועק את שמי, יכולתי לשמוע את דמעותיו,
אך לי, כבר לא היה אכפת.
פשוט, צעדתי את הנותר, כאשר חיוך על שפתיי והקלה בליבי.