ערפל

זה עוד יום מאותם ימים שהעננים מחליטים לערפל את כל העיר,
אני לא אוהבת את הימים האלה,
הכל נראה עצוב, מסתורי,חשוך.
בימים רגילים אני אוהבת שקרני השמש חודרות לחדרי,
אבל הבוקר קמתי והכל ערפל,חשוך,
כל פעם שהערפל מגיע אני נזכרת,
ביום הזה,
ביום הזה שאני מנסה לשכוח,
זה היה אותו יום כמו היום,
ערפל מכסה את העיר,
אני זוכרת שצאתי מהבית לבית הספר והוא הגיע,
גופו היה מכוסה במעיל שחור ארוך,
לא יכולתי לראות היטב,ערפל הסתיר אותו,
אני רק זוכרת שראיתי את שיערו הארוך,
הוא לקח את ידי בלי להגיד דבר, הקור בחוץ עטף את גופי,הערפל העיק עלי לראות לאן הוא לוקח אותי,
הוא סימן לי לשתוק,
פחדתי אז שתקתי,
הוא לקח אותי למקום חשוך,הערפל התפוגג מעט,יכולתי לראות את עיניו שהיו אדומות ומפחידות
הוא שיחק עם שיערי השחור,
"יש לך עיניים יפות" הוא לחש וגם שיקר,
אף פעם לא אהבתי את עיניי הן שחורות, את האמת אף פעם גם לא אהבתי את עצמי תמיד ראיתי את עצמי כחייה מכוערת,
לא אהבתי את שיערי השחור כפחם
לא אהבתי את עיניי השחורות כמו כפתור
לא אהבתי את שפתיי ותמיד שרציתי שהן יראו יפה מרחתי עליהן אודם אדום חזק.
הוא ליטף את פניי
"לא באתי להזיק לך" ראיתי את חיוכו הקטן שפנה הצידה מעט
"אז מה אתה רוצה" לחשתי
"את יפה" הוא לחש ומאז אני לא זוכרת,
אני רק זוכרת את עצמי שוכבת על הדשא,לא ידעתי איך הגעתי לשם,אני זוכרת שהסתכלתי סביב הכל נראה כל כך מטושטש,
אני אף פעם לא אדע מה הוא עשה לי,
אני חושבת שאני גם לא רוצה לדעת.
והנה שוב אני באותה הדרך רק הפעם עושה את דרכי לעבודה,
אני לא אשקר האיש הזה נתן לי ביטחון
עכשיו אני אוהבת את שיערי השחור,את עיניי השחורות,את שפתיי,
שוב אני יוצאת באותה דרך
שוב ביום ערפל,שוב השמש מסרבת להאיר את דרכי,
ושוב דמות מופיעה
הפעם היא גבוהה יותר
המעיל הארוך השחור שנראה כל כך מוכר,
השיער הארוך מתנופף
העיניים האדומות מציצות מן הערפל
החיוך שפונה לצד,שפתיו הדקות,
הוא שוב לקח את ידי
הוא שוב לקח אותי למקום חשוך
"את רק נהיית יותר יפה" הוא לחש בקולו המחוספס
"ורק לך אני מחכה" הוא לחש
"מי אתה" לחשתי והוא לא ענה
הוא רק הוזיז את שיערי מצווארי,
ניבים.
ניבים נשלפו,ניבים שלא ראיתי בחיוכו
"את משהו מיוחד" הוא לחש לי
"אני חושש שהפעם זה יכאב יותר מפעם קודמת" חיוך שוב נראה,
וברגע שיניו ננעצו בצווארי,
זה כאב
הרגשתי את הרוק שלו מתפזר בכל גופי,
את דמי נשאב
את נשמתי שהופכת ליותר ויותר כבדה
העברתי בכבדות ובאיטיות את ידי על צווארי והרגשתי סימן,הסתכלתי על היד וראיתי דם,הרבה דם.
עיניי לאט לאט נעצמו
התחלתי לראות אותו פחות ופחות
עד שזהו
הרגשתי את גופי נשמט על האדמה,
את נשימתי נעצרת.